באבא ג'י לרכישה עם הקדשה!

אכן לא ייאמן. 20 שנים תמימות חלפו מאז הופיע רומן הביכורים שלי, "באבא ג'י" (עריכה: נילי מירסקי, ספרייה לעם, עם עובד, 2004). הייתי אז ממש על אדי  חלום הילדות שלי, להפוך לסופר, אחרי שקיבלתי כמה מכתבי דחייה מהוצאות ספרים. אחד על קובץ סיפורים שכתבתי בגיל 16, שני על רומן בוסרי וזועם שחיברתי בשנות ה-20 המוקדמות שלי, שלישי על קובץ סיפורים שנכתב בהתרסה על מכתבי הדחייה. כל כתבי היד הללו היו טקסטים שכה יעזור לי האל – לעולם לא תשזוף אותם עין אדם.

כמו גיבור הרומן, נדב זקן, הייתי בן 28. הפכתי אותו לצלם שעובד בעיתון המקומי (ולא לעיתונאי, כמוני), כדי להרחיק מעצמי את הדמות. אך מלאכת הצילום הפכה לתמה בפני עצמה, הקשורה להסתכלות על העולם מבעד לשכבות מגן שקופות למראה. כמו נדב, ארזתי יום אחד את מטלטליי הירושלמיים, זרקתי אותם במחסן של ההורים בתל אביב, וטסתי להודו. 7 שנים עברו מאז ביקורי הראשון בה, לאחר הצבא, ביקור שבו פשוט כל הזמן סבלתי ולא הבנתי מה מוצאם בהודו הזו. הייתי צעיר נזעם וההודים לא העניקו לי את השירות הקולוניאלי שלו ציפיתי, לא הבנתי שום דבר מהמנטליות המדהימה שלהם. חרשתי את הודו מדרום ועד צפון בחמת זעם, ברוב המקומות לא נשארתי יותר מלילה או שניים.

בצידתי היצירתית היו 50 עמודים מודפסים של קשקוש יומרני וחסר סיכוי, תוצרו של פרץ גרפומני מבוהל שהיכה במקלדתי הבלתי נחמלת ערב נסיעתי. זה היה מין שילוב של "מועדון קרב" ו"מטריקס", ששינו באותה עת את העולם. המראתי בספטמבר שנת 2000, שלושה ימים אחרי שזכיתי בשעשועון טלוויזיה בכמה עשרות אלפי שקלים שהשקיטו אותי למשך הטיול מהבחינה הפיננסית, נכון להפוך את הפסולת המילולית הזו לרומן סטפן-קינגי.

אך כבר בשבוע הראשון השלכתי את 50 העמודים הללו לפח הגסטהאוס בניו דלהי, בדרך לצ'ק אאוט בקבלה. ידעתי שאין בהם דבר שראוי לדוש בו. רעיון חדש עלה בי כשטיפסתי צפונה אל דרמסאללה: צעיר בן 28 חוזר להודו אחרי 7 שנים, כדי להבין למה לא נהנה בטיול אחרי הצבא שלו. לסגור שאלות שהותיר שם פתוחות. ידעתי שזה רעיון בסיסי לא רע, אבל אין לו שום סיכוי להחזיק רומן. הקונספט של "רעיון טוב דיו" על צד החומרא (ולא הקולא) היכה בי בעוצמה, מקץ כל מכתבי הדחייה. הייתי מוכרח להגיע לקלף מנצח עוד טרם יפגוש העט בדף.

את המחברת נשאתי בכל זמן שם, בהודו. לילה אחד נסעתי באוטובוס מעיר לעיר, נסיעה קצרה, יחסית להודו, של 6 או 8 שעות. מאחוריי ישבו אב ובת ישראלים שלא הפסיקו לריב. ממש רציתי לרדת מהאוטובוס, הם העיקו מאד. אך פתאום הבנתי שזה הרעיון שחסר לי: האבא של הגיבור מחליט שהוא נדבק לטיול של הבן שלו.

כ-3 שנים נמשכה כתיבת הספר ועוד חצי שנה של עבודת עריכה מעולה, אכזרית לפרקים, של נילי מירסקי הפנומנלית. יהודה דרי עיצב עטיפה בלתי נשכחת בצבעוניות ההודית שלה. הדימוי הוא רישום פרי עטי בעמוד של אותה מחברת שבה כתבתי את רעיונותיי – תקציר עלילה, משפטים שעלו בראשי במהלך הטיול, שירים שאת חלקם גם הלחנתי. המוטו שלי במהלך הכתיבה היה "החיים הם לא חזרה גנרלית" שאותו הדפסתי על ארבעה עמודים ותליתי מעל שולחן המחשב שלי בדירה ששכרתי בתל אביב.

זה כבר היה אחרי הטיוטה הראשונה, שאותה כתבתי בעט על בלוקים צהובים, בחדר רמת גני שפיניתי מחול ואבנים, בדירה בבעלות משפחתית שהייתה בשיפוצים. אני זוכר שהפסקתי לעשן אז, כי הבטחתי לעצמי לעשות כן על פסגת גבעת המנזר בפושקר. ההסכם היה כזה: אני קונה שני פאקטים בדיוטיפרי של דלהי, וכשהסיגריה האחרונה בקופסה האחרונה נגמרת – אני מפסיק. בערב שזה קרה בו יצאתי מבועת לפורד החבוטה שלי ומצאתי סיגריה שנפלה על השטיחון. בהמשך המרתי את העישון בשחייה. בכל יום קילומטר מעורב, שבמהלכו כתבתי בראשי הרבה מהספר, בין השאר את סצנת הטבילה (תשליך) בגנגס והכמעט-טביעה של נדב.

"באבא ג'י" הוא ספר מוסיקלי. המוסיקה הייתה תמיד חלק חשוב מחיי, שילובה בטקסט נעשה באורח אורגני לחלוטין. במשך השנים שקלתי לערוך מופע קאברים, שבו אנגן ואשיר חלק מהיצירות שנזכרות בספר. זה לא קרם עור וגידים (מי יודע? אולי לרגל היארצייט אעז ואהין). לפני כמה שבועות עברתי על הספר כולו, איתרתי בדיצה את היצירות ששילבתי בו (לרבות כמה ששכחתי ששילבתי, וממש מילאו אותי בדיצה), והרכבתי פלייליסט ביוטיוב שאתם מוזמנים להאזין לו.

אני שמח לגלות, במפגשים עם קוראים וקוראות עד היום, שהספר הזה נגע ללבם עמוקות. תודה לכולכם.