fbpx


נאמן לעצמו

או: איך עושים ספר?

הבלוג המלא

עיצוב העטיפה: תמר בר-דיין, סטודיו Alfabees

עדכון 32: לא קשור לכלום - מצעד 100 הזמרים.ות הגדולים.ות בישראל

שלום לנאמנים ולנאמנות!

מאז שמגזין “רולינג סטון” הרכיב את רשימת 200 הזמרים/ות הגדולים ב”היסטוריה” (יעני 100 שנה וגם זה בנדיבות), הציק לי לעשות גם את רשימת הגדולים שלנו. פרסמתי פוסט בפייסבוק, השתתפו המון אנשים, סך הכול נמנו קרוב ל-400 הצעות אינדיבידואליות (כלומר קולות לזמר.ת). יש כמה דברים צפויים, יש הפתעות, יש סינתזה יפה בין צעירים למבוגרים. התנאים שהצבתי: הזמר או הזמרת לא מוכרחים להיות חשובים במיוחד לזמר הישראלי, ייתכן שהיו פלא של שיר אחד ותו-לא, שהחשיבות הקוטנרית שלהם לא רבה, אבל: הקול שלהם מפעים והם ידעו איך להשתמש בו בצורה מעוררת השתאות, הנוכחות הווקאלית שלהם לא ניתנת לערעור. ועוד הבהרה: הזמר או הזמרת – אפשר שהסתבכו בשערורייה ונודו, זה לא משנה. הרשימה שתתאגד כאן היא לא פוליטיקלי קורקט, היא נטולת שיפוט, ומתייחסת רק ליכולות המדורגים והמדורגות בה. ולבסוף: כיוון שהרשימה הייתה פתוחה, הוצעו בה מועמדים ומועמדות שלטעמי אינם עונים לקריטריון של “קול גדול”. לא ניפיתי אותם מההצבעה האובייקטיבית, אבל יצרתי במקביל לה רשימה אלטרנטיבית. בוועדת השיפוט שלי ישבו שלושה: אני שיש לו כוונות טובות, אני שאין לו כוח לשטויות שלכם, ואני שאין לו כוח לשטויות של עצמו. שתי הרשימות מפורטות להלן מהנמוך לגבוה, לפי הא”ב במקרה של ציון זהה.
קול יחיד:
גילה אדרי, שלומית אהרון, חיים אוליאל, מיה איזקוביץ’, אילנית, דנה אינטרנשיונל, יזהר אשדות (בצדק), מאיה בוסקילה, מייק ברנט (אתם ישנים בעמידה. נכון, הוא לא שר בעברית בגדול, ובכז), אבנר גדסי, אביב גדג’, נדב גדג’, איל גולן (קול גדול, תראו מה מעשיו הנפשעים של אדם עושים לקריירה שלו), אפרת גוש, נתן גושן, אלי גורנשטיין, אופירה גלוסקא, יהונתן גפן (כן, חשבתי לא לאשר אותו כי הוא לא שר, אבל הוא תרם את קולו לקטעים שכתב והוקלטו כשירים או ביחד עם שירים, בכבש, עם דני ליטני ועוד), תמיר גרינברג, יובל דיין, דודו זכאי, גדעון זינגר, עוזי חיטמן, טונה, טופול, מיכל טל, דודו טסה, ישראל יצחקי, עדי כהן, ענת מושקובסקי, ליאור נרקיס, שלומי סרנגה, אלון עדר, מיי פינגולד, מיקי קם, נועם רותם, גיתית שובל, דני שושן, רונית שחר.
 
שני קולות:
אסף אבידן, אדם, אליוט (שרון בן עזר, פוליאנה פרנק), אסף אמדורסקי, נגה ארז, אפרת בן צור, יובל בנאי, דני בסן, דיוויד ברוזה (לא ייאמן אתכם), נטע ברזילי, יגאל בשן (כנ”ל), עליזה גבאי, רות דולורס וייס (לגמרי), דיקלה (והבן שלה) דקלון, סי היימן (בחייכם, לא מתּי על השירים שלה בזמן אמת, אבל מגיעים לקול שלה יותר קולות), אורי הרפז (פרברים), רבקה זוהר, יוסי חורי (פרברים), שולה חן, נינט טייב, אברהם טל, חנן יובל, שמעון ישראלי, עמיר לב, אושיק לוי, יעל לוי, ישי לוי, שם טוב לוי (כן, כל הלוי פה), שרון ליפשיץ, הראל סקעת, רמי פורטיס, קרן פלס, משי קליינשטיין, ירמי קפלן, רוחמה רז, יוני רכטר, שולי רנד, גבי שושן, מיכה שטרית, אפריים שמיר (שוב, תראו איזה נזק הפה של זמר עושה לו כשהוא לא משתמש בו לשירה), שימי תבורי.
 

"רומן מבריק!" (מעריב)
"קצבי, סקסי, נבון" (ידיעות אחרונות)
"יופי של ספר!" (גל"צ)

שלושה עד חמישה קולות:

שלושה קולות:
מירי אלוני, בני אמדורסקי (מגיע לו יותר), אתי אנקרי (כנ”ל), זהבה בן  (נו? תהיו רציניים), אביתר בנאי, שלמה גרוניך, צילה דגן, אמיר דדון, ארז הלוי, נחמה הנדל, אריאל זילבר, ליאור ייני, יפה ירקוני, יזהר כהן, עברי לידר, שירי מימון, מירי מסיקה, מרינה מקסימיליאן, נתנאלה, אריק סיני, אהובה עוזרי, גלי עטרי, צביקה פיק, ענבל פרלמוטר, ערן צור, רונה קינן, יצחק קלפטר, לאה שבת.

ארבעה קולות:
מאיר אריאל, דפנה ארמוני, ירדנה ארזי, מאיר בנאי, אביב גפן (נסחפתם. אין לו קול לעמוד פה), ארקדי דוכין, אריק לביא, אחינועם ניני (עשיתם לה עוול כי היא נודניקית. קול מהגדולים שהיו כאן), אסתר עופרים, שי צברי, דני רובס.

חמישה קולות:
קורין אלאל, אהוד בנאי, יוסי בנאי, עמיר בניון, יהורם גאון, ריקי גל, מזי כהן, דני ליטני, ברי סחרוף, מרגלית צנעני,  ריטה.

ששה קולות ויותר:

ששה קולות:
שישה קולות: שלמה ארצי, נורית גלרון,רותי נבון, יהודה פוליקר, שלומי שבת, בועז שרעבי (מגיע לו יותר).

שבעה קולות:
זוהר ארגוב, גידי גוב, שושנה דמארי, שרית חדד
.

שמונה קולות:
שלום חנוך
.

תשעה קולות:
חווה אלברשטיין, מתי כספי
.

עשרה קולות:
עפרה חזה, יהודית רביץ
.

שלושה-עשר קולות: נו, מי אתם חושבים? אריק איינשטיין.

 

לא פה: מוקי, מיקי גבריאלוב, דני סנדרסון (די בצדק), אלון אולארצ’יק (לא בצדק), דוד ד’אור (אתם לא מבינים שום דבר), קרן אן, שלמה בר (ברצינות!), אמל מורקוס (פייבוריטית שלי, אבל כדאי לכם), אלי לו-לאי (רוקפור), גלעד כהנא(!), שייקה לוי, ויש עוד מלא.

לחצו על התמונה לרכישה!

"רומן מבריק!" (מעריב)
"קצבי, סקסי, נבון" (ידיעות אחרונות)
"יופי של ספר!" (גל"צ)

הדירוג שלי:

מקומות 80-100

100. דנה ברגרכי היא הייתה שנתיים מעליי בתיכון, ואני יודע איך היא שרה ביום הזיכרון.

99. מוקי. יש משהו בוכה ונקי בקול שלו, ו”לב חופשי” זה די מאסטרפיס מבחינה ווקאלית.

98. יזהר כהן. כי בכל זאת, אירוויזיון, והקול שוקולטה שלו.

97. נתנאלה. האל נתן לה.

96. יהודה אליאס (קום והתהלך בארץ). אין עוד קול כזה. לרגע קם מחליף ליהורם גאון, אבל אז יהורם דפק עם האגרוף על השולחן ואמר: אף אחד לא מחליף פה את יורם!

95. שלומי שבן. קול אינטלקטואלי, סרקסטי, מתוחכם, מתחכם. כזמר, שבן מתפזר כי הוא בעיקר פסנתרן ומלחין ותמלילן מעולה, וגם רוצה לנהל את העולם והאולם. יחד עם זאת, יש בקול הגזה קוקה-קולאית, למשל ב”אריק” או ב”כולם אומרים” אבל גם במאוחרים (“תרגיל בהתעוררות”) ובגיורים של דילן וניומן.

94. אהובה עוזרי. אם תתווכחו, ניקח לכם את הבולבול טרנג.

93. ישי לוי. בסדר, אני יודע שאתם אוהבים אותו.

92. שימי תבורי. בואו נגיד שהאנפוף לא עזר.

91. ירדנה ארזי. באמת חשבתם שתהיה תחרות עם עפרה? עבדה טוב יותר בהרכבים, תמיד חסרה לי אותנטיות בשירים שלה, הכי צרם לי “נשמה צוענית”. מה הקשר אלייך? החמצתי משהו? תעזרו.

90. אריק לביא. איכשהו, אהוב הקהל. אישית, לא התחברתי לדיקציה שלו, שמשכה מילה בודדת תיבה וחצי. כנראה החמצה שלי.

89. עמיר לב. כמרגול לאריתה, עמיר ללאונרד.

88. דיקלה. יא ראבי, כמה דרמה. יש לה את כל הכלים והיא לא פוחדת להשתמש בהם.

87. אמיר דדון. קודם כל ווקאליסט. הרבה זמרים הם קודם כל גיטריסטים, או אגו-מניאקים.

86. יהלי סובול. ואתם יודעים שאני צודק.

85. שלמה גרוניך. הדוד הקצת-קריפי של המשפחה, שעושה לתינוקות קולות מעוררי עליצות ופחד כמו “קואי-נה-נה”. מתי כספי ב”מאחורי הצלילים”, הוציא ממנו את המיטב.

84. אהוד בנאי. דווקא בשירה הרגילה הוא נוטה למעוד פה ושם, אבל כשזה מגיע לקטעי זעקות ולשבטיות שמתרחקות מהמילולי המפורש, פתאום נצעק ממנו קול גדול. ג’מאלי פורוש.

83. אלי מגן. תסתכלו רגע בכלים, הוא נחבא אליהם. אולי מאחורי הקונטרבס. העץ הוא גבוה.

82. מאיר אריאל. לא דייקן גדול, לא מנעד עצום, אבל העברית שרה מגרונו, ממציאה את עצמה בניגון ובלחן.

81. יצחק קלפטר. הקול הראשון שלו היה כמו מנוע שאפשר לסמוך עליו שתמיד יעבוד. קולות הליווי שעשה, בכוורת, לאיינשטיין, בדואטים עם יעל לוי – פנומן לא רק בגיטרה.

80. שולה חן. שכחתם אותה כמו שבת-שבע שכחה את אוריה.

מקומות 60-79

79. אפרת גוש. קצת חקיינית של כל מיני דברים, בראשם ביורק וקייט בוש. בכל-זאת, הרוויחה מקום בצוללת.

78. אלון אולארצ’יק. לא קול גדול, כן וירטואוז של שינוי עוצמות שירה ומרחק ממיקרופון. ארצישראלי שראה ניו-יורק, מזלזל אבל באהבה, מתנשא אבל במזרחית.

77. יעל לוי. נאיבית, אבל לפנייך.

76.  אפרת בן צור. זה שיר? זה דיבוב? פיישנט זירו של הקולות הקט-ענק-צ’יקים.

75. אופירה גלוסקא. מבונות בנייני האומה.

74. דני בסן. צריך מיינסטרים כדי שנדע איפה השוליים.

73.  אבנר גדסי. בכל פעם שאתם חושבים שזה חיים משה או אביהו מדינה.

72.  אילנית. אתם לא חייבים לאהוב, אבל אתם חייבים להודות.

71. ג’וזי כץ. אצלה לא הכול בסדR. הפוליש ווקס מאמריקה של החלונות הגבוהים.

70. דורית ראובני. אשה חזקה. הקול שלה אומר בדיוק את זה.

69. יגאל בשן. דבש ניגר. בזמנו, הסורים היו על הגדרות ולא היה לנו אפילו רובי וויליאמס שיכניס איזה ציפור בלב.

68. שי צברי. תעשו גוגל. לפעמים אני תוהה אם ברי סחרוף, הפטרון שלו, עשה לו טובה גדולה או האפיל עליו. אולי גם וגם. תמיד יש תחושה שיש לו המון מבערים לפתוח, הוא פשוט מרחם עלינו.

67. רות דולורס וייסגוגל זה לא חד-פעמי. קול בינלאומי.

66. אביתר בנאי. אין איפה לשים את כל האישיות הזאת. קול שיודע ליילל ולזעוק ולא רק לשיר, אף על פי שבניואנסים הוא נופל.

65. שמוליק קראוס. כן, יש פה הרבה אזרחים למופת.

64. דיוויד ברוזה. אבל תנוח רגע, בן אדם.

63. מאיר בנאי. הראשון לבני הדודים. מדויק יותר מאביתר, נוכח יותר מיובל. דומיננטי יותר מאהוד. לא תמיד הסתדר לו עם ההצלחה, שנדמה שקסמה לו כשם שהפחידה אותו.

62. יוסי בנאי. לא דייקן גדול, אבל פרסונה עצומה, קול עבה, האיש שהעלה לארץ את הצרפתים הרבה לפני שהנדל”ן חשב על זה.

61. מזי כהן. קול חזק, נקי, ב”גזוז” כשהייתה רק ילדונת, באלבום הסולו, ב”מאמי”, שם הפסיקה להיות מאמי, ב”מעברים” קצת פחות, אבל תמיד ב”העיקר זאת הרומנטיקה”.

60. אברהם טל. בנאדם גדל על החרמון, איזה קול רציתם שיהיה לו? גם בגלל השוטים, אבל בעיקר כי את “אדם צובר” אף אחד לא יכול לעשות ככה.

מקומות 40-59

59. איל גולן. שכל אחד יקיא בפה בזמנו החופשי. אין מה לעשות, קול גדול, מלך הפופ הים תיכוני.

58. קרן אן. נכון, אין לה הרבה בעברית, קאברים של קלאסיקות. אבל בדולח קולה הפך אותה לגל גדות של המוסיקה הצרפתית, אין במשפט הזה שום היגיון.

57. צילה דגן. האישה שנולדה עם אקו.

56. מירי אלוני. המגדלור שלפני שוק הכרמל, פעם הסיבה להקמת להקה צבאית. גיבורת-על שיודעת שאסור לה להשתמש בכל עוצמת הקול שלה.

55. שלומית אהרון. לא היה סווינג ואז הגיעה “הכל עובר חביבי”. רק תחשבו עליה לרגע שרה את המילה “ה-לי-לה”.

54. חיים אוליאל. קונצרט של איש אחד. הרוח החיה של הרוח החיה.

53. סי היימן. א-פרופו קולות מחוספסים. לא השכילה לנצל את מומנטום הצווארון הכחול שתפסה באייטיז.

52. אדם. התלבטתי בינו ובין עומר אדם, הבנדנה הכריעה את הכף. וזו הייתה כף יד.

51. רבקה זוהר. במקרה של אזעקת אמת יושמע ההר הירוק.

50. זהבה בן. בחורה בלי מזל, תכל’ס. קול נדיר, מדייקת בקלילות בניואנסים שזמרות אחרות אפילו לא מתקרבות לעמוד בהם. מאנפפת ובאופן כללי מזוהה מדי עם באסה וגם זה פגע לה בקריירה. אבל באמת לא היה לה הרבה מזל.

49. עמיר בניון. הטנור של האופרה המזרח תיכונית. מלך המאוואלים בהגזמה. פחות זה יותר.

48. רותי נבון. חשמל זורם לא רק בכפות ידיה. אם היא נוגעת בגשם – בעיתון.

47. רמי פורטיס. זה לא קול “יפה” באיזושהי הגדרה קלאסית. הדיקציה נוזלית, השירה כמו מלווה בגיחוך כרוני. אבל ההתרסה, האישיות, השיגעון – במינימל, ב-1900, בקופסה – הפכו אותו למועמד ראוי לרשימה אם לא לראשות הממשלה.

46. ליאור ייני. מי שלא רצתה לנסוע אתו לאילת – שתקום.

45. ארז הלוי. אי אפשר לשכפל קול כזה. זמר של שירים אחדים, אבל כל שיר מלמיליאן.

44. גלי עטרי. קול מרהיב, אבל יש בה משהו מאד דודתי, מ”הללויה” ו”נפאל” עד עוגיית המזל ששמה “רק מה שאת אוהבת”. חששה להתפוצץ? אין מה שיתפוצץ?

43. ענבל פרלמוטר. תנה מייללת בערפל, ערפדית מקללת. איך יכולה להיות כל כך הרבה שירה ומיד ויותר מדי מהר דממה?

42. שרון ליפשיץ. איך יכולה להיות גם דממה וגם שירה באותו זמן?

41. ערן צור. קולו של הקינק. אי אפשר להתבלבל עם דיקציה של אף זמר אחר.

40. רונה קינן. רך אבל קר. חלול אבל עמוס. קליל אבל כבד. סינתזה של ניגודים.

לחצו על התמונה לרכישה!

"רומן מבריק!" (מעריב)
"קצבי, סקסי, נבון" (ידיעות אחרונות)
"יופי של ספר!" (גל"צ)

מקומות 20-39

39. גבי שושן. הזמר שצביקה פיק (ספוילר: לא הגיע לרשימה) היה רוצה להיות.

38. אפרים שמיר. אם אתם כועסים עליו, אל תשימו לו סוכר בתה.

37. יהודית רביץ. כן, זה המקום שבחרתי לה. יש בעיה? קשה לי עם הקול הצועק והגבוה. באזניי, קול גדול מדי, גם כשהיא שרה על שקרים קטנים או על הילדה הכי יפה זה עם מגהפון. ואני מאד מחבב אותה.

36. רוחמה רז. חלום של קול ב”חלומות”. מזמין דמעות. אלופת הוויבראטו (תפסיקו לצחקק, סוטים).

35. דני ליטני. לפניו: אין בלוז עברי. בזכותו: יש בלוז עברי.

34. אושיק לוי. יש זמרים שיכולים להרשות לעצמם להיות רק זמרים.

33. אריאל זילבר. מנימוקי הוועדה: בה-דה-די-דה-דאו, או-או-או, נה-נה-נה-נה-נה-נה – הו-הו! לא קול גדול ממש, אבל האקספרסיביות שלו נטולת תחרות.

32. דני רובס. עם כל ה”משהו חדש מתחיל”, הספקתם לשכוח את “פנים ושמות” ו”מסגרות”. לא הייתה פה בשנות ה-80 נערה אחת שלא סגדה לליבו הגלוי ולקולו המלטף (גילוי נאות: אנחנו מיודדים והוא הופיע בהשקות ספריי והוא איש נהדר. דווקא לכן אני חושב שהקפדתי לא לשפוט אותו לקולא).

31. יהודה פוליקר. בין מזרח למערב, אבל בול על הקו. יודע לצעוק ברדיו רמאללה, לערסל ב”כשתגדל”, לעשות כמעט סקאטינג ב”אני רוצה גם”. גאון מוסיקלי.

30. יהורם גאון. כי חייבים, נו. באמת קול גדול, כזה שמזהים גם בהרכבים המיתולוגיים שהיה חבר בהם. אבל איכשהו השירים שלו נטולים כל סקסאפיל, כל מיני “הנני כאן” ו”בפרדס ליד השוקת” שמלרלרים לאומיות ואתוס או פנטזיית אהבהבים ציונית (“בפרדס ליד השוקת”, “אלף נשיקות”).

29. שלומי שבת. מיד אחרי האחות, עם קול כמעט זהה. אצלו יש הרבה יותר הצלחה. אצלה יש עוד טיפ-טיפה יותר נשמה.

28. לאה שבת. זמרת מאד מוחמצת בעיניי, קול פנומנלי ונשמה מבעבעת. הפזמונים החוזרים בחלק משיריה הם מהמדף של הביוקר, אבל מילות הבתים היו יכולות להיות פחות פשטניות. האינטרואים בעייתיים מאד בהרבה משיריה ומקלים על אובדן קשב. כמה שירים שלה כן הפכו להמנוני רוק (רק החיים, ירח בשמיים, תמיד יחכו לך, חתיכת שמיים) – כל אחד מהם חף מהבעיות שצוינו.

27. שלום חנוך. מיד אחרי האקסית. כן, יש לו קול. לא, הקול שלו הוא לא הפיצ’ר המרכזי בחנוך. קול הנעורים שלו היה יפהפה אבל תמיד מושווה לשותף הגבוה ההוא. והקול השני, שכבר כלל את נזקי השנים והסיגריות, ואולי גם הבחירה הספרינגסטינית הרעילה של האייטיז לשיר בצרידות (ר’ ארצי, גוב), ממש לא משהו (למעט הביצועים ב”יציאה” ששם הוא חוזר, בעזרת משה לוי, למקורות הווקאליים).

26. דפנה ארמוני. הייתה, זרחה, נעלמה, ובסוף אפרוח במסכה. אלבום הבכורה ההיסטרי שלה מ-86′ הפך במהרה לקלאסיקה ישראלית. ההצלחה כנראה הבהילה אותה מאד, כי היא עשתה עוד אלבום אחד בלבד בתחילת שנות ה-90, לפי מה שראיתי (ולדעתי ראיינתי אותה בערך אז למקומון ירושלמי).

25. ריקי גל. נערת רוק. סקס (לא פעם במנת-יתר) על הבמה. מהפלירט הארוטי של “ילד רע” ועד הנהמה החתולית הדועכת של “מה זאת אהבהההה”, בואכה “חוף תל ברוך”.

24. אריק סיני. לא היה זמר בידורי סטלן למראה אך מקצועי ממנו. ים להיטים שנחקקו לעד בזיכרון, קול של גבעול ירוק בין השפתיים ואניץ קש בשיער (המתולתל!). וזה כולל את “גן השקמים” שהמילים שלו לא יביישו פרוטוקול של אף מחלקת גנים ונוף. תבדקו אותי.

23. שלמה בר. בחייכם, צריך להסביר? מדהים שלא קיבל אף קול בהצבעה שלכם. ובמילה “מדהים” אני מתכוון למשונה ודפוק ותבדקו את עצמכם.

22. ברי סחרוף. פה גדול! כולל האנחות, הצווחות והעובי הקולי העמוק והמעושן.

21. אסף אבידן. פנומן. זה לא מטוס, זאת לא ג’ניס ג’ופלין. נעלם קצת, לא?

20. דוד ד’אור. אף אחד לא ביקש מכם לאהוב את מה שהוא עושה, אבל הקול של אחד למיליארד. מיצוי הפוטנציאל: שואף לאפס.

מקומות 11-20

19. גידי גוב. במיוחד השנים הראשונות, הצרידות שתפסה אותו (ע”ע שלמה ארצי) הורידה לו נקודות, אבל הוא חזר לעצמו ב”אין עוד יום” ובקאברים בלילה גוב. גם ב”זהו זה” החדשה.

18. מרגלית צנעני. אריתה פרנקלין לישראלים, לטוב ולרע.

17. שרית חדד. מדייקת ברבעי טונים, אולי בשמיניות אפילו. ההומור והאישיות שלה מפציעים מבעד לשירה.

16. נורית גלרון. לפעמים, בגבוהים, זו קצת אזעקת אמת. אבל חדות וניקיון רבי רושם.

15. אסתר עופרים. היו לילות. תופעת טבע עוד לפני שהיו תופעות, אבל כבר היה טבע.

14. קורין אלאל. אין עוד קול כזה. משהו שבין חדר המיטות, סטלה בסיני וקרואסון חמאה.

13. מתי כספי. מלך הבהירות הווקאלית, התפזר הרבה בין כישוריו הרבים, אבל בשנים המפוארות שלו הוא עלה לגבוהים והצחיק שם וירד לנמוכים (יחסית) והרטיט כל לבב.

12. בני אמדורסקי. קול זהב. הבחירה הראשונה שלי למזמר שירי הערש הלאומי.

11. אתי אנקרי. שרה מעט-מעט-מעט מדי. הקול שלה לוקח אותך טרמפ אליה לתוך האישיות המרתקת.

 

עשרת הגדולים

10. שלמה ארצי. הקול המחוספס שאימץ בחלק ב’ של הקריירה הוריד אותו למקום הזה.

9. ריטה. על אף המלודרמה המתמשכת של כל עיצור, תנועה ואנחה. תופעת טבע.

8. זוהר ארגוב. ואם היה אכפת לו מהחיים, הוא היה נשמע אפילו עוד יותר טוב. ואולי בעצם לא.

7. עפרה חזה. ואם לא הייתי מפחד מכם, היא גם לא הייתה בעשירייה הראשונה. בחורה שהייתה די בובה על חוטים, יש רושם, וגם בשירה שלה יש משהו מאד טכני ונטול אישיות.

6. בועז שרעבי. קול עצום של מוסיקאי מחונן, סבל עשורים מהערכת-חסר (לדעתי, גם בגלל המראה החיצוני). הגשה מלאת נשמה, עוקף את כל המסלסלים חוץ מאחת והוא ידע זאת. הוא כתב לה את “לשיר אתך”.

5. מייק ברנט. שר אמנם בצרפתית, אבל קול כל כך גדול מוכרח להיכנס למקומות הראשונים.

4. אחינועם ניני. מפתיע? צלילות קולה, האקספרסיביות שלה, הדיוק והקלילות בקצוות המנעד העצום שלה, ההומור העליז. אז מה אם בארץ לא אוהבים אותה?

3. חווה אלברשטיין. אישיות בצורת גלי קול. תיאטרלית, קשורה למקורותיה, כשהיא שרה, היא מעלה הצגה רבת דמויות וכולן הן היא.

2. אריק איינשטיין. מצטער, חבר. אתה במקום השני. בתקופה מסוימת אריק איינשטיין הפסיק להיות אריק איינשטיין וניסיונות שעשה לא צלחו מאד. יש לו ברזומה גם הרבה דברים לא מוצלחים. היה לו כל כך הרבה יותר קל להצליח מלשושנה דמארי, מאלף ואחת סיבות. אבל גם בלי כל מיני אפליות מתקנות, היא עוקפת אותו בפוטו פיניש.

1. שושנה דמארי. אין, לא הייתה, כנראה לא תהייה. כל מילה שבקעה מפיה בראה נוף. לא הייתה הברה אחת לא מדוייקת, שליטה מושלמת בקול עמוק, סמיך ומדויק מאין כמותו. אלתרמן היה הראשון לזהות. הוא כתב בשבילה תפקידים שיריים (כי היא שרה תפקידים), והוא ידע יותר טוב מכולנו.

פורסם ב-23.1.23. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 31: יריד פרנקפורט, יומן מסע

שלום לנאמנים ולנאמנות!

זהו, חזרתי
לאורך היריד בפרנקפורט, שהיה חוויה יוצאת מגדר הרגיל, גם מתישה גם מאלפת וגם מעלפת (הלכתי בשישה ימים קרוב ל-70 ק”מ) – כתבתי מדי בוקר בפייסבוק סיכום של היום הקודם. הדיווחים הללו עוררו תגובות נלהבות למדי, והחלטתי לרכז אותם עבורכם כאן בצורה מסודרת, כולל התמונות.
לכל יריד יש מוצאי-יריד, ובימים האחרונים אני עסוק במשלוחי מיילים למוציאים לאור שיצרתי איתם קשרים. התגובות חיוביות ואני מקווה שיהיו גם חדשות טובות, אבל העניינים הללו דורשים זמן, התלבושת הרשמית של ענף הספרים היא, כידוע, נעלי בית, חלוק משובץ ומקטרת.

פרנקפורט, היום הראשון

בארץ תכננתי לישון קצת בערב (המונית הגיעה ב-3 בבוקר) אבל לא הצלחתי להירדם. טיסה ראשונה אחרי 3 שנים, לפני 4 שנים המטוס שישבתי בו כמעט עלה באש בבודפשט – היו לי עוד כמה דאגות לגבי היריד הראשון שלי – בקיצור, גיליתי שאני אנושי.
כך קרה שלא ישנתי קרוב ל-40 שעות. אולי זה היה 27 אבל אני לא יודע, לא הצלחתי לחשב אחרי 59 שעות ללא שינה.
~~
ההמראה התעכבה כמעט בשעה, מה שנתן לי לצפות בפרק הפינאלה של “סמוך על סול” כמעט עד הסוף. עכשיו אשכרה חסרות לי 20 הדקות האחרונות ואני לא מצליח למצוא זמן להשלים אותן.
~~
נחתנו לביניים בטורקיה, וזה עוד יתרון שהאיחור סידר לי: שעה בנתב”ג שהוא שדעופה (מילה מ”באבא ג’י” שתרמה נועה קולר לחיי) הרבה יותר נקי ויחסית רגוע, האמינו או לא – מנמה”ת הטורקי. מצאתי את השער די בקלות, גם שם היה איזה עיכובון אבל לא קריטי. הטיסה השנייה לפרנקפורט הייתה מעפנה, הייתי כבר גמור, לא היה לי מקום לזוז בכלל.
החרדה הבאה שלי הייתה המזוודה ששלחתי עם כל בגדי הבר-מצווה שקוד הלבוש פה מחייב. גם נתב”ג והבלגן שדיברו עליו שם, גם המעבר שלה דרך טורקיה – בקיצור, די ציפיתי לא לראות אותה ולכן את כל החומר החיוני ליריד החזקתי עליי. אבל היא הגיעה יופי-טופי.
~~
צ’יק צ’ק ברכבת למרכז פרנקפורט, התברברתי טיפה עם ההחלפה לאוטובוס המאד נוח שמגיע עד לפתח המלון שלי, ועליתי מחוק לחדר הדי מתוק שלי, שמשקיף לנוף של עגורנים ואתר בנייה רומנטי.
~~
מקלחת זריזה ושמתי על עצמי חליפוש והלכתי לאתר היריד. היריד עוד לא נפתח, כולם עסקו שם בעיצוב הדוכנים וזה היה מרתק בפני עצמו. בכל אופן הצלחתי לסמן את ציר הנסיעה העדיף והזריז, לבדוק את נושא כרטיס הכניסה, להכיר את המתחם שבו נמצא הדוכן ובכלל לקבל איזו התרשמות כללית. וההתרשמות היא לפרצוף.
~~
זה מקום מדהים. עצום. אין לתאר אותו בכלל, וכל התיאורים שהעבירו לי בשיחות טלפון מקדימות לא מצליחים להבהיר כמה המקום הזה גיגאנטי. לשם ההמחשה: מדובר באולם עצום, כמו איצטדיון מקורה שהורידו ממנו את המושבים כדי לפנות עוד מקום. יש בו מאות מציגים. ומעל האולם הזה יש עוד שתי קומות שבכל מהן יש אולם. זה מתחם.
ויש שישה מתחמים כאלה (בהמשך התברר לי שאחד המתחמים בשיפוצים ועוד אחד מהם יותר קטן, אבל עדיין: הממדים דינוזאוריסטיים).
וכל קומה נראית כמו כלבו ענקי של ממתקים לאוהבי ספרים. אני הולך להנות פה עד הגג, אני הולך להתיש את עצמי, גם וגם.
~~
בדרך חזרה כבר מצאתי מסעדה קוריאנית, “מיסטר לי”, שהיא אולי אחת המסעדות הטובות שאכלתי בהן אי פעם.
או שהייתי ממש מחוק ורעב, או גם וגם. באמת מסעדה נפלאה.

פרנקפורט, היום השני

הבוקר נפתח בארוחת הבוקר הבינונית של המלון, מאפים (שאני לא אוכל אם יש לי בררה), נקניקים די מעפנים של גרמנים וגבנ”צ של קיבוצניקים, אבל מכונת הקפה פיצתה על המחסור הנורא. בהחלטה אמיצה עליתי על קורקינט של ליים, כלי רכב שמשרת אותי מאד בארץ, והגעתי ליריד בתוך רבע שעה שכללה התברברות קלה בלבד.
++
יש איזו תמונה: התמונה היא של אנשים ונשים נוהרים אל דלתות של מבנה. ארשת הפנים של כולם חגיגית. ההתרגשות באוויר שאפשר לחתוך בסכין, אבל סכין מכתבים, כמו שנייר חותך אצבע. והיא מוגברת מעצם כך שאתה יודע שכל אחד ואחת מהם – אוהבי ספרים. לא סתם אוהבי ספרים, מאמינים אדוקים של הדת, כמוך. אנשים שבחרו לעבוד בספרים, לכתוב, לערוך, לייצר ספרים.
צבא שלם.
++
מיהרתי לאירוע שלא התקיים, או שהתקיים במקום אחר ממה שנכתב, או שסתם לא היה אירוע. זה לא שינה שום דבר, כי על הדרך נפערו לי העיניים. דבר אחד הוא לראות את היריד יום לפני הפתיחה, דבר אחר לראותו בפעולה, במלוא הקיטור הראשוני. העיניים הפעורות נפלו על מו”ל גרמני שפתח אתי בשיח והראה לי ספר שירה בעברית וגרמנית. עשיתי לו פרזנטציה בטאבלט שלי, קנייה מאד חכמה, ונתתי לו כרטיס ביקור. ידעתי שלא יצא מזה שום דבר, אבל הייתי צריך את האימון. וזה עבד יופי.
++
לא ידעתי אם כרטיסי הביקור הם רעיון טוב או מיושן, אבל הייתה לי תחושה שכדאי להצטייד בהם. לקחתי איתי ליום הראשון סטפה נדיבה, לא יודע כמה היו בה. חזרתי למלון 12 שעות אחר כך עם כרטיס אחד בכיס.
++
ברור, מומלץ לתאם פגישות מראש וזה משהו שלא כל כך התאפשר לי, גם בגלל ההחלטה הספונטנית לנסוע, גם בגלל שרוב ההוצאות לא רוצות לפגוש סופרים, אלא רק סוכנים. אבל לדבר עם בנאדם שיושב משועמם בדוכן השומם שלו בבוקר הראשון – זה תמיד אפשר. עדיף לדבר עם בנאדם שכל הזמן ניגשים אליו בדוכן שלוגו מוכר מתנוסס מעליו, אבל שם לא כל כך מחכים לבוא הוד מעלתו.
++
מה שכן, גיליתי די מהר שהמשפט הסודי שלי, שקשור לנתוני מכירות, עובד יפה. מדברים פה אנגלית, גרמנית, הודית, טורקית, פינית, צרפתית; אבל כולם מדברים פה דולרית שוטפת.
++
הטאבלט הוא החרב שלי. כל שיחה הופכת לפרזנטציה. עלון או קטלוג מודפס הופך לזיכרון מעורפל כעבור כמה שעות. במלון ניסיתי להבין בעצמי מי נתן לי איזה כרטיס ביקור ואיזה קטלוג, ואז הערכתי מאד את תבונתו של מארק, מו”ל קנדי סופר נחמד, שרשם על גבי הכרטיס שלי את עיקרי השיחה. לקח חשוב להיום.
++
אז את הטאבלט פתחתי מיד כשמשפט הקסם שלי עבד (הוא לא עבד בכל פעם). וכשישבתי עם הטאבלט ולירלרתי את עצמי לדעת בחינניות, חיכיתי לרגע. רגע אחד. הרגע שבו עיניו של בן או בת השיח מתחילות לנדוד. זה הרגע שנגמרה להם הסבלנות. יש להם מאה פגישות, הם שמעו אותך, הבינו, רוצים או לא רוצים – יחליטו בהמשך. המטרה ברגע זה היא לסיים את הפגישה במהירות לא מאולצת כדי שבן השח שלך יוקיר לך תודה אבל לא יעלב מכך שאתה חושב שהעקת עליו.
++
אני לא זוכר כמה פגישות היו לי, אבל בהחלט חקוקות לי 4 שיחות מצוינות עם מו”לים חשובים. כבר היום קבועות לי עוד 4 פגישות וחוץ מהן היריד פתוח ועוד לא כיסיתי שליש ממנו. צעדתי 15,000 צעדים אתמול.
++
לפנות ערב הגעתי ל”רחוב קנדה” (שם פגשתי את מארק). יש לקנדה איזה ארגון לטיפוח הספרות, שפשוט לקח חצי שדרה באחת הקומות (המון דוכנים) ופרש עליה את חסותו. ראיתי שמתארגנים שם לאיזו חגיגה סמוך לחמש וניגשתי לרחרח את הכיבוד. אמיליה, צעירה נחמדה להפליא ועליזה באופן קנדי ביותר, הזמינה אותי מיד להשתתף וגם עשתה לי סיור לאורך השדרה, שם הכירה לי את כולם. ואז התחילה החגיגה ושתיתי מלא יין ואכלתי מהקייטרינג הנפלא שלהם.
גיליתי שזו לא בעיה לשתות ולאכול ביריד הזה. בכל פינה יש איזו השקה או הרמת כוסית ואם אתה עובר ובטעות מביט במישהו, אתה מיד שותה ואוכל. בכל דוכן מחלקים שוקולדים קטנים וכל מיני מזיקים ואוריגמי ומה לא. זה נשמע כאילו אני מתלונן, וזה נכון, אני מתלונן שזה לא היחס אלי כל הזמן.
++
מאד כיף להיכנס לחדר ולהיזרק סוף כל סוף על הכורסה הנוחה. באמת להוריד מעצמך את המשקל, התיק שנסחבתי אתו כל היום (של מָרָק קמפבל של וורהול, תיק שקצר מחמאות); אבל גם מאד מבאס פתאום שכל ההמולה החגיגית הזו נעלמת ואתה לבד בחדר מלון 6000 או מה קילומטר מהילדים שלך. כתבתי מיילים של סיכומי פגישות לכל מי שישב אתי ואז כבר פגה השפעת כריכוני הקייטרינג ויצאתי שוב לרחובות. מצאתי מסעדה הודית במרכז החצי-שוקק של העיר (מרכזים שוקקים של ערים די מדכאים אותי) ולמשך שעה וקצת, על אורז צ’יקן ביריאני, חזרתי להודו. הייתי בחו”ל בזמן שהייתי בחו”ל.
++
ועכשיו: קדימה ליום השני של היריד, שהוא היום השלישי לשהותי פה. זו הערה שאני כותב לעצמי, מתוך תחושה שאני קרוב מתמיד לאבדן תחושת זמן.

פרנקפורט, היום השלישי

נסעתי ליריד חדור מטרה: לחפש את המקום הקרוב ביותר בקורקינט החשמלי לשער של מבנה 6, אבל התברברתי ולבסוף הייתי צריך ללכת שוב קילומטר שלם בתוך המתחם כדי להגיע לפגישה שנקבעה לי. כך אירע שאיחרתי לה בדקה שלמה, אסון שבמונחים יקיים מקביל להתרסקות ההינדנבורג, ספינת אוויר שהייתה, כזכור לכולם, ייקית בעצמה.
++
למזלי, האיש שעמו נקבעה לי הפגישה איחר קצת ועדיין לא הגיע אליה, ככל הידוע לי. וזה קורה הרבה, למדתי.
++
הופה-הופה, פה זה כן אירופה ואפילו גרמניה, אבל הזמן פלואידי ביריד, כשאתה רץ מדוכן לדוכן, מבניין לבניין. עוד פגישות שנקבעו לי במהלך היום אופיינו באיחורים שלא תמיד היו שלי, ובסך הכל התברר שזה די לגיטימי. לא לגיטימי כמו ההברזה שלי הבוקר למו”ל הודי (התעוררתי מאוחר) – אבל שלחתי לו מייל מתנצל, ואני חושב שאם מכניסים לתחשיב הכולל את כל הפעמים שהודים איחרו לי (שלושה טיולים, קרוב לשנה בהודו, זה לחכות המוווון לאוכל שלך) – זה נסלח.
++
הגעתי בלי רוח. מודה. היום הראשון ליריד היה מתיש, השני היה ההאנגאובר הנפשי. הזדחלתי בין הדוכנים ברגליים דואבות וגב מזעק, בכל פעם שיצרתי קשר-עין עם מישהו, התחלתי לדבר בלשון מלעלעת, לא יצא לי טוב. פגישה שלי עם הוצאה בריטית אופיינה בעיקר בחוסר תיאום ציפיות – אני ציפיתי להיות הכוכב הבא שלה, מתברר ששם ציפו שאקנה את כל הקטלוג ואתרגם אותו לעברית.
++
יש להם ספרים באמת חמודים – ויש לי גם תכנון לייבא ולתרגם, אבל אני חושב שבשנה הקרובה אתמקד בהוצאת ספר ילדים ראשון – שלי – ב”מלל ספרים” וזו אולי הכותרת שלנו כאן, יונית.
++
ואז הגעתי לדוכן של המכון לתרגום, שהיה שומם. סיגלית ועודד כנראה הלכו לפגישות, והתיישבתי לי (הם מרשים) לנוח. חשבתי: לא הולך לי היום, ובאותו רגע זה השתנה. אני לא יודע להסביר איך. אולי בגלל שעצרתי לרגע להכיר בעובדה, ואמרתי לעצמי: זה המאני-טיים.
אני ממליץ, למי שיכול להרשות לעצמו, לעצור לרגע.
++
כעבור כמה דקות הגיע סופר רוסי שכתב סיפורים על החזית האוקראינית, שם סייר במהלך הלוחמה. הוא מבקש לתרגם אותו לעברית, הספר הודפס בכלל בישראל אצל חבר שלו, סיפור די מעניין. רשמתי את הפרטים בשביל החברים במכון וביקשתי ממנו לבוא לחפש אותם מאוחר יותר.
אחריו הופיעה דבורה בושרי, אשה מאד נחמדה ועורכת מוכשרת לספרות ילדים, קשקשנו, החלפנו פרטים – מי יודע? אולי עוד יצמח מזה שיתוף פעולה פורה ופרוע.
אחריה הופיע ברנש לבוש בסטייל, ירוק ואדום, קסקט ומתחתיו קוסטס – מו”ל יווני נחמד וצעיר. דיברנו קצת והוא רץ לאחר לפגישה שלו, אבל החלפנו כרטיסים. אמרתי לכם שמזל שעשיתי כרטיסים? אתמול שוב לקחתי סטפה שמנה ונשארו לי בערב 9.
++
משם הלכתי לפגישה נוספת באולם 4, שאמרו לי עליו שהוא מדכא, אבל דווקא מצאתי בו עורכת נחמדה מאיטליה, אכלתי ליקריץ אצל החברות מפינלנד, והייתה עוד פגישה ממש טובה שאני לא יכול להרחיב לגביה. שתי עורכות נוספות מפולין, שאחת מהן נראית כמו פיה לבנת שיער ותכולת עיניים, אירחו אותי ממש בחרדת קודש ונראה לי שגם משם יצא משהו מעניין; אבל פיות או לא – אני מיהרתי לפגישה עם ענק.
++
לענק קוראים גוריאן ומי ששידך בינינו, חבר (שאני לא בטוח אם רוצה שאזכיר את שמו), לא סיפר לי שהוא ענק. גוריאן הוא מו”ל ממקדוניה הצפונית, מדינה קטנה עם שוק קטן, איש שכמה שהוא גבוה ורחב, כך הוא נעים ונחמד ורך. אבל פתאום כשהוא הופיע, שני מטר ומשהו, עם בלורית שחורה – טוב, זה היה די מפתיע.
ישבנו לבירות ומין קיש כזה, הייתה לנו פשוט שיחה שלא נגמרה, עד ששני השעונים שלנו צפצפו בדיוק באותו רגע(!) ובישרו שלכל אחד מאתנו יש פגישה. אין לי ספק שהספרים שלי בדרך למקדוניה, כבר קבענו שניפגש פה לפחות עוד פעם אחת.
++
בין לבין פגשתי את חברתי מעין זיגדון, אחראית הרכש בהוצאת ידיעות ספרים, ומי שהתחילה את דרכה יחד אתי במדור חיי הלילה של “כל העיר”. הזדחלנו במסדרונות תשושים אל הדוכן החשוב ביותר ביריד: זה שחילק בחינם שקיות בד שכתוב עליהן “בוק ביץ'”. מעין גם מצאה שם כמה ספרים שעניינו אותה, אז בכלל יצאתי מלאך.
בוק ביץ'
הפגישה הבאה, שהייתה גם היא נהדרת, נערכה עם פרופסור כריסטינה מארגנטינה. היא מאד התלהבה מהסיפורים וכל הזמן התפעלה מהדמיון שלי וההומור, או שכך נדמה לי, כי השיחה התנהלה באנגלית, גרמנית וספרדית, שפות שבאחת מהן אני שולט, בשנייה מגמגם ואת השלישית שומע לסירוגין. אבל היא עשתה לי לייק על כל האינסטגרם הבוקר, אז נראה לי שלא טעיתי בהרבה.
++
אנחנו ב-2022. איפה הבאבל-פיש שדגי-דאגלס הבטיח לי?
++
השעה חמש הגיעה ובחמש אין עם מי לדבר. אתה מוקף בחבורות של אנשים עם כוסות יין וכריכונים של בריסקט וגבינות משובחות וכולם מזמינים אותך להצטרף ולשתות ולאכול – אם אתה נדחף ולוקח משהו לשתות ולאכול, כמובן. התחלתי בלטביה (בריסקט) ועברתי להולנד, שם פגשתי שתי מאיירות נחמדות ומצחיקות. בנקודה הזו הרגשתי שאני נופל מהרגליים וחתכתי למלון. התברברתי עם הקורקינט גם הפעם, אבל לא היה לי כל כך אכפת.
++
אחרי שכתבתי המון אימיילים של סיכומי פגישות, יצאתי לחפש משהו לאכול, כי עוד 3 ק”מ ברגל זה מה שהיה חסר לי. זה הסתיים בניסיון רצח של שני סינים באמצעות מרק בייג’ין (פקין). אני לא מבין איך בקערת מרק שהוא כל כך חריף, יכול להיות מקום לעוד מרכיבים.
++
בשורה טובה במיוחד הגיעה אלי עם חזרתי למלון מידידתי המוכשרת, מאירה ברנע גולדברג (אום-כראמל), שיודעת תמיד הכול עוד לפני שזה קורה:
ספרי “לילה בגינה” התקבל למצעד הספרים!!!
למי שלא מצוי בעניינים שברומו, אספר שזה מאד חשוב, מגדיל את תפוצת הספר וגם את מכירותיו. וגם נזכרתי עכשיו שהזמינו ממני סדרה של 8 הרצאות, שזו גם הייתה בשורה טובה שקיבלתי אתמול.
++
אני? מתגעגע?
וואללה, כן.

פרנקפורט, היום הרביעי

אתמול היה היום העסקי האחרון ביריד, ולפנינו יומיים שפתוחים לקהל הרחב. ממה שהבנתי, רוב הסוכנים פרשו כנפיים והתעופפו, אז אין כל כך עם מי לדבר, אולי חלק מהמו”לים נשארו. בכל זאת אסע בקרוב לשטח היריד, הבנתי שביומיים האלה אנשים מגיעים עם תחפושות, וזו אווירה עליזה ומעניינת. מקסימום אחתוך לדגום אטרקציות של פרנקפורט.
++
למען האמת, אני ממש רוצה כבר לחזור לארץ. מתגעגע לילדים שלי ומרחם על אשתי, ולהיפך. Ravit Ben Shalom, תוייגת. זו בדיחה פרטית שלנו, ואני אסביר.
++
אני לא באמת אסביר.
++
אני אגיד רק שתוך כדי הליכה ביריד אני מנהל שיחת וידאו עם הילדים שלי, ופתאום עובר ליד הדוכן המלזי ויש שם ריקודי-עם נפלאים, עם תלבושות זהב ותנועות סופר-מדויקות ומלאות חן. ואז אני מראה לילדים שלי את ההופעה המקסימה בטלפון, וכמובן, הם מגיבים לזה כמו שאני הגבתי לריקודי עם בגילם.
++
אתמול היה יום פנטסטי ורשמתי לעצמי ראשי פרקים, כי ידעתי שבטוח אפספס משהו. חוץ מפגישות שאת חשיבותן יקבע העתיד, נקלעתי בטעות לאולם שבו ישב המאייר המעולה אקסל שפלר, האבא של טרופותי. הגעתי בדיוק ברגע הנכון, כי האירוע נערך בגרמנית, והסתיים במחיאות כפיים שתי דקות לאחר כניסתי. אז ראיתי את אקסל שפלר ולא התייבשתי!
אני זוכר שבתכניות היריד נכתב שהוא מופיע, אבל כשהבנתי את הגודל של כל הטירופרנקפורט-אותי הזה, הבנתי שאין סיכוי שאמצא את האירוע שלו.
והנה, קרה.
++
פגשתי מו”לים חשובים גם מצ’כיה, ספרד, צרפת, אנגליה (המו”ל של זאביק ושווארמה!) ועוד כמה. אחד האנשים החמודים יותר שפגשתי, אייבן מאירלנד, התעניין מאד בספרי הילדים ונדף, כמצופה מאירי טיפוסי, ריח עז של וויסקי. אבל זה הרבה יותר טוב ממו”ל אחר שפגשתי, לא משנה מאיזו מדינה, שפשוט תקף אותי בענן של שום. השיחה הייתה קצרה מאד ולא נשאה תוצאות מרשימות.
++
לא רציתי להיכנס למתחם הגדול של תאילנד, ולא הייתי היחיד. ישבה בו רק נציגה גלמודה, אולי בגלל שעל הקירות היו הרבה פוסטרים בתאית ולא ספרים פיזיים. בכל זאת הצגתי את עצמי, הראיתי לה את ספרי הילדים שלי והיא פשוט התעלפה מהם. שאלה איפה אפשר לקנות אותם באנגלית לילדים שלה, ואמרה שהיא ממש חייבת להביא אותם לתאילנד.
אני, כמובן, מוכן להסיע את הספרים שלי אישית לתאילנד, יכול להיות מאד מבלבל שם. אני מעדכן את השוק המקומי שיש ביקוש גדול לספרות שלי במיוחד בקו-פנגהן, ואני מחכה בסבלנות להצעה הרשמית.
++
קול המולה רב נשמע מהצד השני של האולם וניגשתי לרחרח. היו שם המון מאבטחים והתברר שמי שמדברת במיקרופון היא לא אחרת מאריה זסלנסקי, אשתו של מנהיג אוקראינה. זו באמת הייתה תצוגה מרשימה של קהל עולמאי, שנאסף לצדד במדינה אמיצה דיה לקרוא תגר על הדוב הצונן ועל הדיקטטור שתפס ברצועה שלו. והיא באמת נראתה ונשמעה מאד אמיצה ואצילית ומעוררת השראה; יחד עם זאת, יש לי קצת הסתייגות מהשידוך הזה של אוקראינה ליריד (היא כיכבה בהמון אירועים ואזכורים ויש איזה רושם שהמבקרים נורא רוצים להיות צודקים במשהו, אז הם עונדים סרט כחול וצהוב).
++
כלומר: הניחו לנו מפוליטיקה וממלחמות, הניחו לנו גם מהצד הצודק.
++
אויבים, מלחמות – כשאני כאן אני שואל את עצמי: מה לי ולזה? באמת, מה לי ולזה ולמה נגזר עלי לחיות בתוך זה, לִשְרות בזה, לגבש דעה על זה, לצדד בפלוני או באלמוני? אני חושב שכל אדם שפוי תמה על כך, כשהוא מקבל כמה ימים של ריחוק.
++
אויבים ומלחמות. שעת נעילת היריד כבר קרבה, וניגשתי לדוכן המכון לתרגום כדי לבדוק אם החברים עוד שם, אבל היה שומם כצפוי. התיישבתי, וכעבור כמה דקות ניגשו אלי איש ואשה מבוגרים. היא, מאנה, מו”לית מגרמניה; הוא ידידה, לא הצלחתי לתפוס את שמו. שניהם גולים מאירן. הוא דיבר הרבה על הניצול הציני של איסלאם במדינה. “מה שהם עושים שם זה לא איסלאם,” אמר, “האיסלאם אוסר להרוג, אלא רק כדי להגן על איסלאם. וזה מה שהם טוענים, שהם מגנים על האיסלאם”.

מאנה ואנא

השיחה הגיעה ממש אל סף דמעות, שלו ושלי (היא שמרה על קור-רוח). הם דיברו על חבריהם ובני משפחותיהם שפשוט שבויים בטירוף הזה. אמרו שאם ייסעו, כנראה שייתלו אותם בכיכר העיר. דיברנו על גרמניה הנאצית, סיפרתי להם שמשפחתו של אבי היא היחידה שתפסה את עצמה בזמן ועזבה, כל דודיו ודודותיו ובני ובנות הדודים נרצחו. הרגשתי פתאום שאני מגלה להם את העתיד, עתיד אפשרי מאד. עברנו לדבר על ספרים.
++
מאנה התלהבה מאד מספרי הילדים שלי וכבר הכרזנו בעליצות שהסיפור הזה – איראנית שגרה בגרמניה ומפרסמת סופר ישראלי, בן של פליט גרמני – נמכור מאות אלפי עותקים. זו הייתה פגישה מעולה, לתחושתי.
++
אני לא יודע מה התחושות האלה שוות. יכולה להיות אווירה נהדרת, התאהבות של מו”ל, מייל סיכום שאני שולח עוד באותו ערב עם כל הקטלוג וכו’ – ורוב הסיכויים שלא יצא מזה כלום. אבל אם אתם שואלים אותי, יום לפני חזרתי ארצה, אם הנסיעה הזו עמדה בציפיות שלי, אני אומר: עמדה בהרבה יותר מהציפיות שלי. כל אחת מהן התגשמה והתגשמו גם ציפיות שלא ציפיתי להן.
או אולי אני אדם מאד גמיש, נרטיבית.
++
במלון, אחרי חלק מהמיילים המסכמים, נשברתי. זו פשוט כמות גדולה, הכול באנגלית, קאט אנד פייסט לא באמת מתאים פה, וידעתי שהימים העסקיים מאחורי ואפשר לדחות קצת למחר-כך. אז יצאתי לאכול ומצאתי מסעדה אריתראית מעולה. אכלתי בקר על אינג’ירה וזה היה פשוט נפלא וצילמתי לכם ויצא לי כמו בספר בישול.
בשובי למלון התברר שהבר המנומנם התעורר לחיים. הצטרפתי לכמה חברות וחברים-לרגע מגרמניה, אנגליה וארצות הברית. קשקשנו, היה נחמד, וכששילמתי התברר שהברמן הוא עוד “אויב”: מוצאו מסוריה. סיפרתי שאני מישראל, לחצנו ידיים, אמרתי לו “אללה יעפיכ”, כמו שהמורה שלי Ofer Franco לימד אותי. זה כל כך פשוט.
++
בכלל דיברתי פה ערבית קצת עם כל מיני אנשים, בין השאר עם מוחמד מטמרה שבצפון, אמן קומיקס/מנגה צעיר מאד ומוכשר. וקצת אחר כך פגשתי את פטר, מו”ל צ’כי שמדבר עברית, ופשוט ישבנו לשיחה שאותה הוא כינה בחינניות רבה “שיעור בעברית”. אולי יצא מזה גם ספר בצ’כית.
++
בחדר אישרתי את חששותי הספורטיביים הכבדים ביותר: היום שהסתיים הביא אותי למרתון שלם בארבעה ימים: 42 קילומטרים של הליכה.

פרנקפורט, היום החמישי

אתמול היה היום ה”אזרחי” הראשון מבין שניים של היריד. פירוש הדבר שהביזנס נגמר והשערים נפתחו לקהל הרחב. שיערתי שלא יהיה לי מה לחפש שם, רק להתפעל מהמבקרים הצעירים שבאים מחופשים לדמויות אהובות. זה באמת מה שקרה, אבל זה שיעמם אותי. מה אכפת לי שהם מתחפשים לפיות?
++
אמרתי לעצמי: ארבעה ימים אתה סגור פה במתחם. את פרנקפורט אתה לא רוצה לראות?
אז יצאתי לפרנקפורט.
++
העיר קידמה את החלטתי בשמיים תכולים ושמש בוהקת, ואני גמלתי למזג האוויר הנדיב בנסיעת קורקינט חשמלי על גדות נהר מיין. ראוי לציין ששבילי האופניים בעיר מצוינים, חוץ מפה ושם קטעי לית-ברירה על המדרכות. הנתיב תמיד על הכביש, לפעמים במרכזו, והנהגים מוכרחים (וגם עושים זאת בחפץ לב) להתייחס אליך בזהירות. הצרה היחידה היא בחברת הסלולרי הגרמנית, שהשירות שלה פח ופתאום הגלישה נפסקת (כלומר: רד מהקורקינט). לא נורא, פגשתי אווזים ועשיתי להם בוק, הם התמסרו למצלמה וזה הגיע גם לתפקידי עירום, כפי שאפשר לראות.
 
++
מכירים את זה שיש כנסייה ענקית שאם לא תבקרו בה, לא הייתם בעיר? במקרה הזה מדובר בקתדרלה הגדולה של פרנקפורט. כיוונתי את הקורקינט אליה ומצאתי תור ארוך שלא זז. בכל כמה דקות נפתחה הדלת, יצא אדם, והורשתה כניסתו של האדם הבא. אחרי כמה דקות אמרתי לעצמי: יאללה, החיים קצרים מדי לקתדרלות – משפט שאני מפציר בכם לאמץ כמוטו – והלכתי לשוטט עם הראש בשמיים, פרנקפורט היא עיר שמזמינה נזקים לחוליות הצוואר.
++
הגגות העתיקים חוברים לגגות הרטרו ולקו הרקיע של גורדי השחקים הרבים, ומספקים למי שיישא את מבטו פריימים בלתי נשכחים, לרבות קשת-בענן כמו קולנועית. וכך הסתובבתי לי כמו אפריים מ”יהושע הפרוע” עד שעמדתי, אחוז תמיהה והתרגשות, מול מוזיאון שטרובלפטר (“יהושע הפרוע”).
++
אני מוכרח לציין ש”יהושע הפרוע” הוא אבן דרך בילדותי. ספר שהיה אצלנו, שקראתי מתוכו, שעיצב את דמותי שגם כך הייתה שובבה למדי, שנמצא אצלי על המדף עד היום. הסיפורים שבו הרעישו את נפשי כילד ואני חושב שחרצו תעלה חשובה בדרך שבה אני מתייחס לכתיבה לילדים.
++
זה מקום מתוק ומרתק. עזבו קתדרלות – אל תבקרו בפרנקפורט בלי לעצור במוזיאון שטרוולפטר. יש אפליקציה באנגלית, אתה מקבל הסברים קצרים וענייניים, מצטלם בתוך שבלונה של “יהושע”, יש שם כל מיני אביזרים מקוריים, ספרים שהיו בבעלותו של הופמן; גתה ביקר בבית הזה עם אחותו כילד בן 6.
הופמן, איש רב-תחומי, היה רופא פסיכיאטר שטיפל בעניים, פילנטרופ סוציאליסטי שהקדים את זמנו. ספרו המיתולוגי (והאכזרי), היה בעצם ספר הילדים המאויר הראשון בגרמניה, אם לא באירופה בכלל (אם לא בעולם) ויצר ז’אנר שלם של סיפורי ילדים לא מסורקים (אפילו לי יש, את “גוזלים בראש”, אבל לא חשבתי עליו ככה בכלל). הספר נכתב כמתנת יום הולדת לבנו קארל, זכה להצלחה אדירה בגרמניה ותורגם לאינספור שפות. המתרגם לאנגלית היה אחד, מארק טוויין, ועותק מקורי של התרגום נמצא במוזיאון.
++
כמובן, אין בספר הזה דבר אחד שהוא פוליטיקלי קורקט, ואם תספרו לי שהאיש היה אנטישמי, לא אתפלא. נראה לי שכולם היו אז אנטישמים, בלי קצת אנטישמיות לא היית יוצא מהבית בבוקר.
++
אחרי מסעדה גרמנית שאין מה לכתוב עליה ותעייה בסמטאות העיר העתיקה, מצאתי את עצמי שוב מול הקתדרלה. הפעם לא היה תור ונכנסתי. גרם מדרגות לולייני קידם את פניי והתחלתי מטפס. שואל את עצמו אדם – כמה ארוך יכול להיות גרם מדרגות לולייני? ובכן: 330 מדרגות מטפסות 66 מטר בלי מישור אחד לרפואה! הנוף שנשקף ממרפסת התצפית של הקתדרלה – ובכן, הייתי יכול להתפעל ממנו, אלמלא הקדשתי את כל תשומת לבי לקרב המסעיר שנערך אותה שעה בין וורטיגו חריף להתקף אסתמה, על הזכות לשמש כסיבת המוות שלי.
++
אני מגזים.
++
ועוד 330 מדרגות למטה.
מגדל
קצת קניות למשפחה במדרחוב הבלתי נגמר של העיר, ומשם למלון. השעה כבר התאחרה ויצאתי לאכול במסעדה הסינית הטובה שנמצאת כקילומטר הליכה (נו, עוד קילומטר). כשחזרתי, החלטתי על התרסקות כללית, אך בנקודה זו גוריאן הענק, המו”ל שנפגשתי אתו שלשום(?) – התקשר ודרש במפגיע שאבוא לדרינקים עם חברים. מי החברים? פיטר, סופר בריטי בראשית דרכו, הסופר האוקראיני יורי אנדרוחוביץ’ (שספרו “מוסקוביאדה” תורגם לעברית בהוצאת תשע נשמות), סופר אוסטרלי (שהבריז), וסוכנת אוקראינית נחמדה לאללה (ויקטוריה מא). אבל הייתה אי הבנה.
++
גוריאן לא ידע שיש בפרנקפורט שלושה מלונות של הרשת “מוטל 1”, אני הגעתי לסניף הלא-נכון. כשהבנו את הטעות, כבר היה מאוחר ואני הייתי באמצע בירה ופטפוט עם מו”לית של הוצאת ספרי עיון שישבה לידי על הבר. אבל גוריאן לא הסכים לשמוע על התקפלות. וכך, כמו ג’יימס בונד ביורו-תשעים, יצאתי עם המפה של גוגל על המסך לכיוון הנקודה האדומה.
++
צעדתי עוד קילומטר (נו, מה זה כבר עוד קילומטר בין חברים טובים כמו ורטיגו ואסתמה?), ראיתי חשמלית ועליתי עליה בלי לדעת לאן היא נוסעת, התקדמתי עד שהיא פנתה לכיוון הנגדי מהנקודה האדומה שעל המסך. משם תפסתי עוד קורקינט ולבסוף איתרתי את המלון שממש היה חבוי. אבל הגעתי. בדיוק בזמן לסלפי.
++
יורי היה עייף וחתך ראשון, פיטר ואני דיברנו על קריירת המוסיקה שלו (הוא שר בפסקול של הארי פוטר! וניצח על מקהלה בירדן!). כעת הגיע זמנו לפרוש ונשארנו שלושתנו לשיחה על סיגרים, תחביב של גוריאן שגם ויקטוריה חוטאת בו. השעה כבר הייתה אחרי 2 והרמתי את עצמי לפרידה. הם נשארו לדבר על סיגרים.
++
אני לא יודע איך הגעתי למלון. הרבה הליכה, קצת קורקינט. מד הצעדים דיווח לי שעד חצות שברתי שיא חדש, של כמעט 17 אלף צעדים. כיוון שהלכתי גם אחרי חצות (והמד התאפס), נוספו למניין עוד 1800 צעדים, כך שהלכתי בעצם קרוב ל-20 אלף צעדים, משהו כמו 14 קילומטר. ועדיין הגעתי מלא באנרגיה משונה לחדר, ממש הייתי צריך לאלץ את עצמי ללכת לישון.

פרנקפורט, נחיתה וסיכום

התכוונתי כבר מזמן לכתוב עוד פרק, אבל הגעתי לארץ כמוש ומעוך וגם היו דרמות והחלטתי לוותר. אלא ששלושה אנשים שונים שאלו אותי מה קורה ולמה אני לא כותב איך נגמר הביקור, אז הנה: כפפה על הרצפה.
איי, הגב, הגב, אני יש לי בֶלֶט, אני מטופל במאוחדת משלימה –
זהו, הרמתי אותה.
++
היום האחרון לביקורי בעיר הכניס אותי לדיסוננס שלא זר לגנני חרדות מקצועיים (ולי יש כמה עציצים יפים ואפורים באדנית האנקזייטי): האם לצאת מהחדר לפני הצ’קאאוט ולהשאיר את המזוודה בשמירת חפצים? אולי להסתגר בחדר עד הצ’קאאוט, ופשוט לשרוף זמן בלובי, עד ליציאה לשדה? ומה אם האוטובוס יבושש? התחבורה הציבורית פה אמנם סופר-נוחה ואמינה, אבל אולי בכל זאת כדאי לקחת מונית, יא קמצן?
++
בסופו של דבר עשיתי קצת למל”ם פינת מישמש ויצאתי מאוחר (שרפתי את כל הבוקר) ואף מוקדם (יצאתי לפני הצ’קאאוט). השארתי את המזוודה בשמירת החפצים ותפסתי קורקינט חשמלי אל היעד שנשבעתי לא לעזוב את פרנקפורט מבלי שביקרתי בו: בית גתה.
בית גתה2
בגדול: וילה של אשכנזים מלפני 300 שנה. אבל יפה. מלא טאפטים.
++
באמת, זה מרשים. רצפות העץ החורקות, המטבח המאובזר בבאר פרטית (ההמונים שאבו מים מבארות ציבוריות), תנור בישול, תבניות; ספרים בני מאות שנים על האיצטבה, השעון המטאורולוגי שעובד עד עצם היום הזה(!) – ממש להיכנס לבית מסיפור אגדה. החדר הכחול, החדר הצהוב, חדר תיאטרון הבובות של גתה הילד, שהיה רוקם לו כל מיני עלילות ומציג אותן, הפסנתר האנכי, ולבסוף: חדר העבודה של גתה, שם חיבר הפנומן כמה מהטקסטים שמטלטלים את האנושות זה כ-250 שנה.
++
התרשמתי מאד מהדרך שבה חיו לפני 300 שנה אנשים שהיו להם הרבה יותר מדי חדרים בבית.
++
ברצינות: הייתה לי איזו תחושת קדושה בחדר העבודה שלו, תחושת קטנות ואינות ואפסות, ויחד עם זאת גם תחושת תקווה ותזכורת לשליחות היצירתית שלי, ככל שישנה כזו. ורעב. לא רעב לכתוב, רעב לנודלס של מיסטר לי.
++
אשמתי שהתעקשתי לאכול שם שוב לפני הנסיעה. האוכל היה טוב, אבל לא מעבר לכך. בפעם הראשונה ממש נפעמתי. הפעם חזרתי למלון די מאוכזב ממנת האיטריות והשעועית השחורה ולא משנה, כאן זה לא אייל שני.
++
נפרדתי מהמלון בדקה דומייה. באמת עצוב לי לעזוב חדר מלון בחו”ל, עצוב לי לצאת בפעם האחרונה מלובי של מקום ששימש לי בית ארעי. בדיעבד התברר שדקת הדומייה הזו הייתה בדיוק מה שחסר לי כדי לתפוס את קו 37 בזמן. ממש ראיתי אותו מפליג לי מול העיניים, כשהייתי רק 10 מטר ממנו.
++
לא נורא, התחבורה הציבורית פה נוחה.
++
זובי נוחה. אולי במובן שהם מגיעים מתי שנוח להם.
++
חיכיתי חצי שעה עם אבא ובן שצפו בשירי יוטיוב בטורקית, כל אחד בטלפון שלו, בפול ווליום. רציתי להגיד להם: ישראלים אתם! בואו, יש לנו ארץ!
++
גם לקו S9, שהביא אותי מהתחנה המרכזית העירנית לשדה התעופה, חיכיתי דקות ארוכות. אבל עם כל העיכובים, עדיין הגעתי כמו ילד טוב 3 שעות לפני הטיסה, שבכלל לא הופיעה על הלוח, כי אני טמבל שהופיע בשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה.
++
את הזמן הריק העברתי בצפייה בסרט די מטופש בנטפליקס. חו”ל היום מאד דומה למה שהיה לפני קורונה, אבל מאד שונה ממה שהיה פעם המותג היוקRתי “חוץלארץ”. אי אפשר ללכת לאיבוד יותר, יש ווייז, יש מפות של גוגל, יש מצפן. אמנם צעדתי המון בימים האלה, כמעט 70 קילומטר בששת ימי הביקור – אבל השתמשתי גם הרבה בקורקינטים חשמליים. הייתי רק בנקודות הנכונות. לא היו לי התברברויות ברחובות שוממים, שהסיבה היחידה להלך בהם היא לצאת מהם אל עוד רחוב משמים, בדרך ליעדך. אין יותר להיתקע מול 30 ערוצים בגרמנית, שאפילו הסרטים המגניבים בהם מדובבים להאנץ וגאנץ; יש לפטופ או טאבלט עם נטפליץ. אין שעות של שיעמום, יש טלפון עם משחקים. אין ללכת בלי לדעת, יש גוגל.
טיול בחו”ל הפך להרבה יותר נוח, ואני חושש שמשום כך הוא גם הפך, באיזו מידה, לפחות טיול בחו”ל.
++
הטיסה הראשונה הייתה נהדרת, מטוס של טורקיש עם מסך אישי, ספר וסרט שהעבירו לי שלוש שעות די מהר, ומצלמת לייב מתא הטייס שהקרינה את ההמראה והנחיתה (לא הכרתי את זה, אומרים שזה לא חדש). אפילו הקבב היה סבבה. אבל בחניית הביניים קיבלתי הודעה מאשתי: “תתקשר כשתוכל” והשעה שעת חצות. שני דברים על אשתי: א. בחצות היא ישנה כבר שעתיים. ב. היא לעולם לא מבקשת שאתקשר כשאוכל. אם יש לה מה להגיד, היא כותבת. הדבר שהיה לה להגיד הוא שהיא עם הבת במיון ילדים בתל השומר.
++
אני לא יודע איך מכניסים מדבקה של עין רוקדת (כזו של יצירה) לתוך הנחיר. לא ברורה לי מערכת הכישורים הנדרשת, אני לא ניחנתי בה, אבל כל דור טוב יותר מקודמו, כידוע, זהו יסוד האבולוציה, תשאלו את גתה. הבת שלי טוענת שהלכה לישון והמדבקה פשוט הייתה במיטה והיא שאפה אותה, אבל זה נשמע כאילו היא ניסתה למשוך אותנו באף, נא סלחו על ההלצה הנבובה, זה גתה כתב.
++
רוית מדווחת שמטפלים בה כמו שצריך, שסיון בסך הכול סבבה, שהרופא הראשון לא הצליח להוציא את זה, ניסו עם טשטוש, בלי אלחוש, לא הצליחו, הוא התעצבן, האידיוט, האשים את סיון שהיא מקיאה לו בכוונה (יא בן אדם, יש לך מזל שלא הייתי שם); אומרת שרופאת אא”ג מומחית בדרך, אבל הן מחכות כבר מלא. בקיצור: זה נשמע מבאס, אבל לא כמו המקרה הכי דחוף בהוספיטל.
++
ואני באיסטנבול, ואין לי שום דרך לעזור. אני מביט בחוסר האונים הזה והוא בי, מפנים מאד מהר שככה זה, ויושב להסיח את דעתי בעוד נטפליקס. יש לי שעה לבורדינג. אין לי מה לעשות. מיותר להשתגע.
++
במטוס אני ממוקם בשורה 40 ומיד מבקש מהדיילת לנסות להחליף לי מקום לחזית, כי הבת שלי בבית החולים ואני רוצה לזנק עם הנחיתה. היא בודקת. הכול מלא. לא נראה שהתאמצה מדי למצוא פתרון יצירתי. בנחיתה אני כבר עם התיק ביד, וברגע ששלט חגורות הבטיחת כבה, אני שועט לחזית המטוס. הצלחתי לרוץ 23 שורות לפני שנעצרתי.
++
אני פותח וואטסאפ. רוית מבשרת שהצליחו להוציא את המדבקה ואפילו שולחת לי תמונה עם הכיתוב: “ירדוף אותנו בחלומות”.
++
למזוודה לוקח חצי שעה להגיע. נהגי המוניות החצופים בנתב”ג לא מוכנים לנסוע לרמת גן, מחפשים דג שמן. אני ניגש לרכבת, בלית בררה. במקום 200 שקל, משלם 9 ש”ח על כרטיס לארלוזורוב. הקאץ’: הרכבת הבאה יוצאת רק בעוד חצי שעה. אז אני יושב בארבע וחצי בבוקר בתחנה, אחרי 13 שעות מסע ואומר לעצמי: חלק מהטיול. זה חלק מהטיול.
++
נמאס לי להשלים עם גורלי ואני שוקל להיגרר עם המזוודה שוב לרחבת המוניות, ולחפש שם עגלון מורם-מעם שיואיל בכל זאת לקחת אותי הביתה. אבל בשביל מה? אני קורא עוד פרק בספר. קבלת גורלך בהכנעה היא מידה יפה ושימושית. לא תמיד, לפעמים צריך דווקא לפרפר כדג שנמשה מהמים. אבל ברוב המקרים זהו סוד ויסוד הקיום השפוי, השלמה.
++
תשאלו את גתה. אבל לא עכשיו, הוא נח.
++
בתחנת הרכבת אני שוב עושה את הטעות והולך בעקבות החצים של “רמת גן” אל הבורסה הריקה מכל מונית. היגררות מעיקה לצומת עלית, אני כבר ממש רוצה להגיע הביתה, השעה כבר 5 בבוקר. נהג נחמד לוקח אותי וזה עולה 24 שקל, אני משאיר לו טיפ יפה כי הוא מספר שפעם היה מיליונר והיום הוא גר בדירת חדר והכול הלך על נשים, גם עם אבא שלו זה היה ככה.
++
אני בבית. שותה שלוק וויסקי של ניצחון, השמש עולה מעל בני ברק אבל מבחינתי הלילה עוד לא נגמר. מתגנב לחבק את הילדה שלי, את הבן הקטן ולמעלה במיטת הקומותיים את הבכור שמתעורר וצועק: “אבא?! יש!” ומחבק אותי. אנחנו נשארים ערים ומתחבקים על הספה בסלון, הקטן מגיע ומצטרף. אני גמור, אבל מכין לגדול כריכים לבית הספר. מלווה אותו לצומת ולוקח את הקטן לגן. הילדה נשארת בבית היום. אני לא יודע איך קוראים לי ואיפה הרגל הבאה שלי אמורה לדרוך. בין שמונה בבוקר ל-12 בצהריים אני ישן כמו גתה.
++
בחמש בערב אנחנו כבר שוב צועדים, הפעם בלב תל אביב, לקונצרט הפילהרמונית לילדים, עם אלי גורנשטיין ולהב שני. אני צריך כרגע את הנהיגה והפקקים והחנייה והקונצרט כמו עוד חור בראש. אני רק רוצה לישון.
אבל הקונצרט נפלא, אלי גורנשטיין מפעים ביכולת התנועה והכושר הבימתי שלו – האיש בן 70, כן? – ולהב שני, הפרוטג’ה של המוסיקה הקלאסית הישראלית כריזמטי, מהפנט.
++
אני הולך לישון מוקדם וקם למחרת עם מייל ממו”ל יווני. הם מתעניינים ברומן שלי. ויש עוד מייל, מהתאילנדית המתוקה, שמבקשת קבצים של ספרי הילדים כדי לעניין בהם מו”לים מארצה.
++
עוד מוקדם לקבוע, והכול נמדד במבחן התוצאה, אבל אני חושב שזה עבד.

פורסם ב-9.11.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 30: ריאיון, רבותיי (וגבירותיי), ריאיון! שוחחתי עם ציפי גון גרוס על נאמן לעצמו בתכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל.

שלום לנאמנים ולנאמנות!

אני מזמין את כולכם להסכית לריאיון החשוב (מבחינתי, כסופר), בתכנית שהיא אבן דרך ותחנת חובה, “ספרים רבותי ספרים” בגלי צה”ל, בהנחיית האיקונה ציפי גון גרוס. קצת התרגשתי, קצת חששתי, אבל בפאסון התחמשתי – וזו התוצאה. הריאיון שודר בעיכוב של שבועיים, בגלל הלוחמה בעזה ו(להבדיל) בגלל ט”ו באב שחל בשבוע שעבר ובו שודרה תכנית מיוחדת על עניינים שבלב. הסרטון זמין ממחר ב-12:30. האזנה ערבה!

פורסם ב-20.8.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 29: ריאיון ב"מה שכרוך", ריאיון בגלי צה"ל, ספר דיגיטלי ב"עברית", וערב טוב, Goodreads.

שלום לנאמנים ולנאמנות!

לא עדכנתי כבר כמה ימים טובים, אז:

בהסכת הספרותי המעולה של מיה סלע ויובל אביבי, “מה שכרוך” (כאן), ראיינו אותי המון המון זמן על “נאמן לעצמו“. 17 דקות שלמות, ראיתי בהלם-מה לאחר מעשה. זו הייתה חוויה קצת מוזרה, אני רגיל להתראיין לרדיו במשך 6-7 דקות, זה אורך ריאיון קלאסי (כלומר שיש בו עניין). ברדיו החי הכול זריז (וכתוצאה מכך גם קצת שטחי), ועל כן אני מפטפט כדי להכניס כמה שיותר תוכן – ושיהיה רלוונטי! ושיווקי! – ב-7 דקות בלבד, מנסה להישמע קליל ומשעשע ויחד עם זאת גם קר-רוח ונבון להפליא. זה שילוב קצת בלתי אפשרי, של היסטריה ואפאתיה, רוח וחומר.

בהסכת, לעומת זאת, גיליתי שיש אורך רוח ועמקות, הזדמנות לדון בכבשונם של דברים. כשבוי בהרגל מיהרתי והזדרזתי אצל יובל ומיה, אך פתאום שמתי לב למשהו מוזר: הריאיון לא מסתיים. לא שחלילה נגמר לי מה להגיד, מי שמכיר אותי יודע.ת שתמיד הטחנה עובדת וגלגלי השיניים סובבים; אך הדיסאוננס שבין הרגל השידור החי למציאות ההסכתית אותו רגע – הפליא בי את מכתו המבורכת.

במקביל, אני מעלה גם שיחה נהדרת שניהלו אתי במוצ”ש האחרון בגלי צה”ל עינת ברזילי, סופרת ועיתונאית, שבימי קדם הייתה עורכת צו פיוס, שם כתבתי טורים אחת לפעם. לצידה הגישה נורית יעקבס ינון שנעם לי להכיר בשידור זה. ריאיון לילה, במוצ”ש, אחרי סופ”ש עם הילדים – בואו תבדקו כמה קוהרנטי ואלקוונטי הייתי (ויש לי עוד הרבה מילים בלועזית – ואני לא מפחד להשתמש בהן!). מה שמוזר ומעניין, שגם הריאיון הזה תוכנן להימשך כ-7 דקות, ובפועל כמעט והכפיל את עצמו. האם יש לי יכולות של מנטליסט? כי לא אכפת לי להרוויח בסקאלה יותר סושרדית.

עוד החלטה שהגעתי אליה בשבועיים האחרונים היא הענקת רישיון הדיגיטל לאתר “עברית“, כלבו הספרים הדיגיטלי של ישראל, במלוא מובן המילה המרצדת. אז אני שמח לבשר שהגרסה הדיגיטלית של “נאמן לעצמו” נמכרת מעתה לא רק כאן באתר, אלא גם ב”עברית“. ועוד עניין קטן אך חשוב: הקוראת הדס וילף הפנתה את  תשומת לבי לאתר “גודרידס” שתמיד רבץ בעורף תודעתי ושם התברר לי שהספר לא מוזן בצורה אוטומטית, וגם שיש אפשרות להזדהות שם כסופר. כך עשיתי, ואם אתם מבאי האתר, תוכלו לדרג את הספר כאן ולכתוב עליו את דעתכם הטובה. אני אומר “טובה”, כי המגיבים שם מזוהים בשמם, גורו לכם מהערות שיטנה!

רוח רעננה מפיחות במפרשי התגובות הנהדרות שממשיכות להגיע מכם ומכן, הקוראות והקוראים. ברשתות החברתיות, בוואטסאפ ואפילו ברחוב (עכשיו פגשה אותי סבתא של ילדה שלומדת עם הבן בבית הספר והחמיאה לי ב-34 מעלות צלזיוס). אז אם אהבתם את הספר – אפשר לקנות אותו במתנה לחבר או חברה – במשלוח עד הבית ובריזה תכלכלה מנצנצת. תודה, אתם ואתן נהדרות ונהדרים.

"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע:

אצל עינת ברזילי ונורית יעקבס ינון:

פורסם ב-25.7.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 28: הקדשה, בעיה קשה.

“אז למי להקדיש?”
בהקדשות של העותקים הראשונים אני עוד חגיגי ומתאמץ. אחר כך יש איזו עייפות (צרות של עשירים) ונוצרת אוטומציה שאני מסתייג ממנה. אבל לפעמים, כשיש עשרות או מאות עותקים להקדיש, השכפול בלתי נמנע. ואז ההקדשה האישית עלולה להיות לא כזו אישית. אז זו הזדמנות טובה להתנצל בפני מי שנפגעו מעייפות החומר שלי. בלב התכוונתי.
לצערי, ההתנצלות היא קבוצתית.

כש”נאמן לעצמו” הופיע, ידעתי שיש לי כבר קרוב ל-400 ספרים שנקנו ודורשים את ה”בידידות” שלי (שקר, אני לא כותב “בידידות” אף פעם. נדמה לי. איפשהו, המילה “בידידות” תמיד מקרינה את התחושה ש”אתה לא מספיק חשוב בשביל שאגדיר אותך כחבר” או גרוע מזה: “אני לא יודע להיות חבר, מעולם לא הרגשתי חבר”. אבל זה דיון צדדי.)

אז היו 400 ספרים להקדיש. עכשיו, אני משקיע מחשבה בכל ספר שאני חותם עליו, ודאי לקונים וקונות שאני מכיר ומחבב (שזה ה”בידידות” של “אוהב”) – אבל גם לזרים. לפעמים אני כותב משהו כללי, כמו “קריאה קולחת ומותחת”, המקבילה של למלמל במבוכה בתחילת דייט. אבל גיליתי, במיוחד עם “נאמן לעצמו”, שרגע כתיבת ההקדשה -במיוחד כשהנמען לא נמצא מולי (כשאני בחדר העבודה, חותם על עותק שיישלח בדואר, למשל) – הוא רגע נקי, כמעט רגע זן, שבו אני נזכר באדם שקנה את הספר וחושב עליו ואפילו אוהב אותו לכמה שניות חשובות. אני נעצר לרגע אחד שבו אני מתייחד איתו או אִתה ויותר נכון: חושב איך הם, כבני אדם, איך הם מרגישים כרגע.

אבל יש הקדשה גדולה יותר. ה-הקדשה הרשמית שמודפסת בתוך הספר. הספרים הראשונים שלי הוקדשו להוריי ולשושי (המטפלת שעבדה אצל הוריי במשך 22 שנה והילדים שלי קוראים לה סבתא שושי), לאחיי ואחותי. כשנולדו להם ילדים, הקדשתי ספרים לאחיינים שלי, תשעה במספר. בתווך נולדו גם לי ילדים וכל אחד.ת קיבל.ה ספר משלו.ה. מובן שהקדשתי ספר לאשה שלקחה אותי ובנתה לי בית (בונים סיפור), ספר אחד אפילו הקדשתי “לעברית, ביתי, ישועתי” (שמר-בית); אבל אט-אט נגמרו החובות שלי ואם נותרו כאלה, הגיל לא תאם את התוכן. את “המיזנתרופ”, למשל, הקדשתי במקום לאחיין מתוק שהיה בתור, לסבים ולסבתות המתים שלי, שכבר אין להם את הלוקסוס להזדעזע.

“נאמן לעצמו” הציב בפנַי בעיה אמתית: לא ידעתי למי להקדיש אותו. יש כמה אנשים יקרים לליבי, אבל לא הרגשתי שהחיבור נכון. התחבטתי בלי סוף, ממש כבר הייתי במצוקה, הספר היה אצל המעמדת והשעות נאספו אל הדפוס. בסופו של דבר, כשחזרתי מוקדם בבוקר אחד מהמכולת עם הלחם לכריכים של הילדים, מצאתי. נמען ההקדשה היה ממש מתחת לאף שלי! שעות הבוקר מבלבלות מאד, אבל תמיסת הבלבול הזו היא בריכוז שמייצר מין בהירות משונה, אופפת ועוטפת, מושלמת לכתיבת שירה ולמציאת פתרונות פיוטיים אחרים.

הספר הזה הוא הכרזת העצמאות שלי. קוראים לו “נאמן לעצמו”, משום שזה השם הנכון ביותר לעלילתו אך גם משום שנוצרה פה הצטרפות מקרים עם קורות-חיי המחבר. הספר הזה מגלם את העצמאות היצירתית החדשה שלי, במלוא מובן המילה והתחושה. בזכותו התנתקתי מהמערכת המאד מסורבלת והלקויה של שוק הספרים הישראלי וזכיתי בהשבת החירות והעצמאות שלי; הפכתי למו”ל של עצמי, ערכתי גיוס המונים, בניתי אתר אינטרנט במו-עכברי ואפילו תחבתי הרבה מהעותקים בחרכי תבות הדואר של הקונים והקונות. אט-אט התחוור לי שתזמון הוצאת הספר הוא יום ההולדת ה-50 שלי; וכל הנסיבות הללו התחברו לקרן שמש ממוקדת בשבע בבוקר אחד, כשחזרתי מהמכולת וכיכר לחם בידי, והבנתי סוף כל סוף למי אני צריך להקדיש את הספר:

פורסם ב-8.7.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 27: קליפ תגובות וביקורות מדהימות של קוראות וקוראים

החודש הראשון שלאחר הופעת נאמן לעצמו לוּוה בביקורות חלומיות ובעיקר בתגובות משבחות מצד קוראות וקוראים, כאלה שחלמתי, קיוויתי, השתוקקתי להן – הכול מתוך ביטחון מלא ושלם בספר שלי, בתוצאת מאמציי רבי השנים. בדרך כלל זה “חלומות ותקוות לחוד, מציאות לחוד” וגם הפעם לא העליתי על דעתי מבול כזה של הודעות סמס, מיילים, תכתובות ווטסאפ, אזכורים בטורים אישיים והמלצה רותחת בפריים טיים של גל”צ, ועוד מפיו של אברי גלעד. חשובה לי מאד גם ביקורת מקצועית, וכזו פורסמה עד כה מעטם של שני מבקרים שאני מעריך מאד: צור ארליך, במקור ראשון, אמר על הספר שהוא “סיפור מפולפל, בנוי לתלפיות“. ד”ר אריק גלסנר, המבקר של מוסף הספרות ב-7 לילות של ידיעות אחרונות, כינה את הספר “בידור מיומן ונבון: קצבי, סקסי ומצחיק“.

התרגשתי עד כדי כך שרקחתי קליפ חמוד מאד, לצלילי השיר Bad Sneakers שמופיע בפרק הראשון של הספר. אני מזמין אתכם ואתכן לצפות בו ולהתרגש יחד אתי. התגובות, אגב, ממשיכות לזרום, והן עושות לי את היום.

פורסם ב-8.7.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 26: ריאיון ברשת ב' אצל ורד יפתחי גרין.

פורסם ב-16.6.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

עדכון 25: ריאיון בגלי צה"ל אצל יואב גינאי.

פורסם ב-9.6.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

שלום לנאמנים ולנאמנות,

המהלך השיווקי גדל ומתעצם, את הספר שלחתי, במעגל יח”צ ראשוני, דווקא לאנשי ונשות רדיו מובילים שמעריכים את כתיבתי, בהם אברי גלעד, ג’קי לוי, אילנה דיין, עירית לינור ועוד כמה שמות שמעצבנים אתכם מאד כי אתם סמולנים. חשבתי שזו דרך טובה להכיר את “נאמן לעצמו” לציבור, שהרי בכוכב רדיו הוא עוסק. שמחתי שיואב גינאי מגלי צה”ל הרים את הכפפה ראשון, הריאיון ישודר מחר בשעה שבכותרת. אגב, שלחתי את הספר גם לאנשי רדיו שאני לא מכיר אישית, אך כאלה שחשבתי שהוא עשוי לגעת להם, כמו נתן זהבי. אני מקווה שהוא לא ישתמש בו כדי להרוג זבוב בשידור חי, כמו שקרה לפני שנים רבות. במקביל שילחתי את הספר גם למערכות העיתונים ולמבקרים מסויימים שרציתי שייכתבו עליו – כי הם רציניים ומבינים. אני מקווה שזה יקרה, ואני מקווה שהביקורת תהיה טובה, גם זה סיכון שיש לקחת. כבר עכשיו אני יודע שיש כנראה ביקורת חיובית מאד שנרקמת באחד המוספים החשובים יותר בענייני ספרים, ולא זו אף זו, שהמבקר רכש מכספו את הספר, אף שעותק היה מגיע אליו ממילא. התרגשתי. מה עוד? מדיה דיגיטלית. השבוע עשיתי את צעדיי הראשונים בפרסום הממומן בפייסבוק ובאינסטגרם. זה הרבה כאבי ראש, ללמוד הכול, אבל חצי השתלטתי וחצי אני נפגש עם אשת מקצוע מעולה בשלישי הקרוב, שתלמד אותי למה לא כדאי שאעסיק את הפרצוף היפה שלי בדברים שדורשים אינטליגנציה מהטכניון. וכמעט לסיום – שבוע הספר. הוא ייפתח ברביעי הקרוב, 15.6.22, אך באתר יש כבר מבצעים משתלמים: * נאמן לעצמו בהנחה. * “נאמן וספר ילדים”. * “נאמן ונוער”. *”נאמן ורומן” – שני ספרים שלי למבוגרים. האם אהיה בדוכן? בהחלט כן. כבר לפני כמה חודשים סגרתי עם ידידי, רני גרף מהוצאת “גרף” שאתארח בדוכן שלו. אני שמח לבשר שאהיה במתחם שרונה בתל אביב כמעט בכל ערב של היריד, מתוך כוונה להפיץ את נאמן לעצמו לכמה שיותר קוראות וקוראים. וכאן המקום להודות לזריזים.ות שביניכם שכבר הספיקו לצלול אל הספר ולשגר אליי גל מחמאות חסר תקדים. אני לא זוכר כל כך הרבה תגובות חיוביות, ובכזו עצימות (כמו שאומרים פרשנים צבאיים) כה סמוך לצאת ספרי. אני מאד שמח על כך. להתראות בשבוע הספר!

עדכון 24: 2.6.22. הספר מופיע רשמית. או: תחושת שליחות.

פורסם ב-2.6.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

שלום לנאמנים ולנאמנות,

זהו זה. היום הראשון של שארית חייו. יום ההופעה הרשמי של “נאמן לעצמו“. היום גם יתחיל הפרסום הממומן לספר, וקצת אחרי החג – ענייני יח”צ. אתם תשמעו עליו בתקופה הקרובה, בקיצור. בינתיים אני ניזון מתמונות ששולחים לי קוראים זריזים, שלא התאפקו וזינקו על החבילה. אני נהנה מההנאה שלהם, כשהם פותחים את העטיפה, השקעתי בה הרבה מאמץ ואין לי תחושה באצבע המורה ביד ימין כבר שבוע.
אני עוטף כל ספר לבד. בנייר משי לבן, שמסמל את הסקי, תמה עיקרית בספר.
מדביק אותו עם מדבקת “שביר”. מה כבר יכול להיות שביר בספר? ובכן, הכול. למעשה, זו קריצה לתמה נוספת של הספר, זכוכית, שהיא בתורה מסמלת את שבריריות האדם ושבריריות יחסיו עם הזולת, וגם את שבריריותם של קונספטים שהוטמעו מינקות עמוק בנפשנו.
על המדבקה יש איקונה של כוס יין סדוקה, גם יין הוא סימבול חשוב בספר.
אני רוצה שהקונים יפתחו את הספר בתחושה שהם קיבלו (או קנו לעצמם) מתנה. מתנה משמעותית, עמוקה.

הייתי לי תכנית עם כוונות טובות: שנקודות האיסוף העצמי יהיו אך ורק חנויות הספרים הפרטיות. רציתי להזרים אליהן קונים, ורציתי להזרים לקונים קצת זמן עם עצמם בחנות ספרים. זה לא הצליח.
הסיבה (העצובה) היא שכמעט לא נשארו בארץ חנויות ספרים פרטיות. הענף הזה הוא קניבלי, וזו התוצאה.
גנזתי אפוא את התכנית הגרנדיוזית שלי וקשרתי את גורלי
עם חברת שליחויות ששמעתי עליה ההמלצות. כעת אני יכול לשלוח את הספר כך:
* ישירות עד הדלת בסכום הוגן; * בדואר רשום בסכום קצת יותר נמוך; * באיסוף EPOST (כלומר נקודת איסוף) בסכום נמוך אף יותר; * בחינם – אך ורק מחנויות הספרים הפרטיות שציינתי, ומעוד שתי נקודות (אחת מהן היא הבית שלי, שהפך לבית הוצאה).
למען הסר ספק: איני מרויח אפילו שקל באף אחת מהשיטות (אדרבה).
— בשלושת השבועות שחלפו מהעדכון האחרון, לא נחתי אפילו לרגע. את רוב ערכות האספנות התעקשתי להביא ידנית אל התומכים, לא רציתי שייקרה להן משהו בדואר – גם אם בחרתי במעטפת פצפצים שיכולה להגן על נשיא ארה”ב. שמעתי מסופרים וסופרות שתחקרתי לפני ההדסטארט סיפורי זוועה על דואר ישראל. ואז ראיתי שכשאני נוסע לירושלים להרצאה, אני בעצם יכול לעבור ב-10 כתובות מאד קרובות, ולזרוק בתיבה את הספר. וכשאני לוקח את הבן שלי לחוג ברמת אביב, אני יכול לקפוץ ל-20 כתובות שנמצאות ברדיוס של שלושה רחובות. ושמישהו הזמין “נאמן” + ספר ילדים בבניין שליד השיננית שלי, תור ביום ראשון. על הנייר זו הייתה תכנית מצוינת, קלה לביצוע, שתפנה משאבים לפרסום ויח”צ (אל תגידו “להתפרנס”, לא באנו לעשות קומדיה). במציאות, זה היה פשוט מתיש. מצאתי את עצמי על ההגה שעתיים, שלוש, חמש שעות ביום. נוסע חמש דקות, עוצר איפה שאסור, מחפש תיבת דואר, מבסוט מעצמי אש לכמה רגעים, וחוזר חלילה. אבל הייתה לי תחושת שליחות (תרתי-משמע): שאני דואג לספר הזה משלב הרעיון ועד ליד של הקונה. לפעמים אכן פגשתי את הנמען או הנמענת, שתמיד קיבלו אותי בעיניים בורקות ובשמחה עצומה, וגם קצת במבוכה. הסברתי שאני מביא את הילד לחוג פה ליד, אבל הרגשתי שאני מתנצל ולא ברור לי על מה. הבאתי ילד אחד לחוג, וילד אחר אליהם, במעטפת פצפצים. את המיעוט שבמיעוט, משהו כמו 50 ספרים, שלחתי בלית בררה בדואר רשום. ישובים רחוקים, שאין לי יכולת להגיע אליהם, אבל גם ערים גדולות, כמו חיפה, שאין לי תכניות לבקר בהן בחודשים הקרובים. שמחתי לגעת בכל הנקודות בפס הייצור: מכתיבת הספר ועד דלתו של הקורא. עכשיו אני יכול להאציל סמכויות, כי כשתהיה תקלה, אני אדע באיזו נקודה היא קורית, ומאיזו סיבה. חברות וחברים, אנחנו בתחנה הסופית. יום היציאה הרשמי של הספר. אלה מכם שטרם קיבלו אותו – הוא בדרך (או שאתם בדרך, אם בחרתם ב”איסוף עצמי”, או שאתם מבטיחים לעצמכם, שוב, שמחר תבואו לקחת אותו. מתגבשת אצלי רשימה שחורה של עצלנים. את כולם שם אני מחבב, משום מה). אני מאחל לכל אחד ואחת מכם קריאה מהנה. אני מקווה שתראו בספר את מה שניסיתי להראות בו. אל תהססו לכתוב לי בגלוי מה חשבתם, וכמובן – קנו אותו לחברים, אם אהבתם אותו (או לאויבים, אם פחות).

חג שבועות שמח, שלכם, בנאמנות, יונתן.

עדכון 23: תא מטען כבד מאד.

פורסם ב-16.5.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

שלום לנאמנים ולנאמנות,

זהו זה. הוא פה. בידיים שלי. הבוקר קיבלתי מייל די שגרתי מהדפוס. הספר כרוך ומוכן. אלוהים אדירים, לי אמרו 8-10 ימים!

זרקתי כל מה שהיה בתא המטען של המכונית למושב האחורי וטסתי לחולון. “הגעת מהר!” הם מתפלאים וגם קצת חוששים. כמה דברי נימוסין, אני מסתובב כמו סהרורי ברחבי הדפוס ומחפש את חדר הלידה. נירה החמודה קמה באמצע האוכל, למרות שאני מבקש בחצי כוח שתשב, מרגיעה אותי ומובילה אותי לגבי, הבעלים שהוא איש קסם. אני יושב אצלו וכל שנייה היא כמו נצח. לבסוף, אחרי שבפתח חולפת אולי אלף פעמים מישהי שהיא בהחלט לא האישה עם הספרים שלי, מגיע למשרד ה”שרינק” (כלומר 10 עותקים באריזת ניילון).

וזה הספר שלי. והוא יפהפה.

הצילום נהדר, הצבעים יצאו פגז. ציפוי הלמינציה הגביר אף יותר את יפעתה של העטיפה שעיצבה לי תמר. אני פותח את העמוד הראשון ואלה המילים שלי.

🎙️

מהמשרד אנחנו הולכים למשטח הספרים, שהמלגזן הוביל ממש עד לתא המטען שלי. גבי קורא למנחם הפועל, שעוד רגע יגיע, אבל תוך כדי שיחה אנחנו מתחילים כבר להעמיס, שרינק אחר שרינק לתא המטען. וכשמנחם מגיע, כמעט ולא נשארת לו עבודה. ההתרגשות שלי בשיאה. החלק האחורי של האוטו כבד, יש בו 500 עותקים, העותקים של תומכי ההדסטארט, עוד כמה עשרות עותקי עיתונות ועותקים שהוזמנו באתר. בדפוס נשארו 1000 עותקים שאותם ייקח המפיץ של הספר אל החנויות הפרטיות. הלב שלי הולם עכשיו כקורנס, כמו שאומרים בספרותית; נדמה לי שבאותן דקות הוא פשוט יצא לחופשה.

זה הספר ה-17 שלי, אבל ההרגשה שלי דומה לזו שהייתה לי בספר ראשון. ובמובן מסוים זה נכון, זה הספר הראשון שלי.

🎙️

עוד מעט הוא יתחיל במסע אליכם. כבר הערב התחלתי לטפל ב-100 העותקים של מהדורת האספנות, הם יהיו הראשונים לצאת. ברור לי שהעבודה שלי רק מתחילה, מבחינת שיווק, יחסי ציבור וכן הלאה. אני לא כל כך מעכל עדיין, אף שממש כאן, ליד המקלדת, נח לו שרינק שמתוכו כבר התפנו שלושה עותקים: אחד נשאר בדפוס לדוגמה, אחד לארכיון, אחד הראיתי לאשתי ואני חושב שהוא נשאר באוטו.

זה היום, היום הזה שבו החלום שלי הפך למציאות. תודה לכולכם.

עדכון 22: הספר בדפוס. העטיפה נחשפת. מזל טוב.

פורסם ב-10.5.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

שלום לנאמנים ולנאמנות,

זה קרה מוקדם מהצפוי. הבוקר קיבלתי הודעה מדרור מדפוס קורדובה: “העתק-שמש מוכן”. מה? כבר?! חשבתי שזה ייקח 3 ימים לפחות.

בלי לטרוח לנשום, גיששתי אצל תמר בר-דיין המעצבת אם יש התקדמות בתיקונים שביקשתי לעטיפה. היא ענתה מה שאני אוהב לשמוע: “כן-כן, על זה”. אין לכם מושג איזו נבחרת של מקצועניות (ומקצוען אחד) מעורבת בסיפור הזה, ואיך הן (והוא) מתכתבות אתי – מבלי שביקשתי או יזמתי – גם באחת עשרה בלילה.

בכל אופן, מיהרתי לא.ת. חולון, שם במשך כשעה בחנתי את עותק הפנים, במיוחד את שימור העימוד ודברים עקרוניים אחרים.

במקביל, תמר שלחה לי את העטיפה. ישבתי בחדר הישיבות הנחמד של ההוצאה ועשיתי הגהה גם לה. ביקשתי מתמר תיקונים, היא שלחה, לא הגיע, שלחה שוב, הידרדרנו עד לספאם של הוטמייל – אבל הכול לווה בדיאלוג מצחיק וכייפי. נראה לי שמצאתי חברת נפש חדשה, בחיי.

בסופו של דבר זה קרה: העטיפה הסופית הודפסה באייריס (הדפסת אמת של העטיפה). סקרתי, אישרתי ואפילו קיפלתי אותה כדי שיהיה לי מושג איך ייראה הספר:

אפשר להגיד שירדה לי אבן מהלב. נירה הסופר-נחמדה מהדפוס אמרה שבתוך 8-10 ימי עבודה הספר יהיה מוכן. אני די בטוח שאני לא. מזל טוב? מזל טוב!

עדכון 21: משבר עטיפה, הקדשה מפתיעה, מוטו, הגהה ועוד הגהה?!

פורסם ב-6.5.22. הצטרפו לניוזלטר כדי להתעדכן לפני כולם.ן!

שלום לנאמנים ולנאמנות,

לילה קשה עבר על כוחותינו. מדכא לכתוב עדכון חודשי בבוקר שלאחר פיגוע, אבל העולם ממשיך להסתובב ולא נותר לנו אלא להיאחז בעתיד.
איפה עומדים הדברים?
היה משבר השבוע עם מעצבת העטיפה. בחרתי במישהי שאהבתי עטיפת ספר שעיצבה, אך הקשר מלכתחילה היה קֶצֶר. כל ניסיון לדיאלוג איתה חרק, אבל אמרתי לעצמי: תן לה לעבוד, זו הממלכה שלה, גם אתה לא אוהב שמאיצים בך או מתערבים לך. ואולם כל הודעת וואטסאפ זכתה להתעלמות ממושכת שבסופה תשובה קצרת-רוח ומשברית, והאמינו לי שאין לי פנאי להיות נודניק במיוחד. אני מאד ענייני.
גם האופציות שהיא הגישה לבסוף לא קלעו אפילו במקצת לרוח הספר. כאילו דיברתי לאוויר. מרגע לרגע התחזקה תחושתי שעומד להיות פה משבר. על כן מיהרתי לאתר כמה מעצבות חלופיות, וכפי שציפיתי, המעצבת אכן הודיעה לי ביום הזיכרון (מצאה לה תזמון) שהיא “לא מסוגלת לפצח את העטיפה” (מי ישמע, ביקשו ממך לתקן את מאיץ החלקיקים בשווייץ). על אף הכעס והחרדה שלי שהספר לא יופיע עד לשבוע הספר (וליום הולדתי ה-50, הוא מין מתנה לעצמי), הודיתי לה בנימוס.

ועכשיו מה? למצוא מעצבת חדשה חודש וחצי לפני שבוע הספר? המעצבות המובילות בארץ עמוסות עד מעל לראש, די צחקו עלי כשאמרתי שאני רוצה עטיפה בתוך שבוע. אמרתי שלא אכפת לי לבוא ולשבת יחד על המק, כדי לקצר את הזמן שמתבזבז על פינג-פונגים של הגשה-הערות – לא עזר. אבל הייתה מישהי שלא צחקה. מעצבת מוכשרת ששמעה את הצורך שלי ואמרה: אתה בידיים טובות. ביקשה לקרוא פרק מהספר, התלהבה מאד וביקשה את השאר. כששאלתי אם לשלוח לה דימויים רלוונטיים במייל, כתבה לי: “חבל על הזמן, שלח לי בווטסאפ”. מצאתי מישהי שאני רוצה לעבוד איתה, שמתקתקת ומתקשרת. המשבר כנראה הסתיים.

3>

זה לגבי הקנקן, מה לגבי מה שיש בו?
קודם כל, ומקץ התלבטויות רבות, החלטתי למי להקדיש את הספר. זו הייתה התלבטות מאד קשה וההחלטה מעניינת. אחשוף אותה בעדכונים הבאים, כי היא לא סופית.
שנית, בחרתי “מוטו” לספר, אותו ציטוט שלפעמים מופיע כהשראה לכותב. זו פסקה נפלאה של רילקה, מתוך ספרון שנקרא “מכתבים למשורר צעיר” (הוצאת פנגווין, אני קראתי את הגרסה באנגלית, אני חושב שהוא תורגם לפני שנים רבות גם לעברית). זה ספר חיוני לכל כותב.ת, הוא ריגש אותי מאד. וזה המוטו:

 
We know little, but that we must hold fast to what is difficult is a certainty that will never abandon us.
It is good to be alone, for solitude is difficult;
that something is difficult should be one more reason to do it.

 

 

שלישית, הספר עבר מהמעמדת שרית, להגהה ראשונה, שגם הסתיימה.
התיקונים הוכנסו ואני עשיתי בתוך יומיים וחצי סהרוריים הגהה נוספת. מצאתי מאות תיקונים קטנים וליטושים אחרונים, גם הם שולבו בטקסט, שרית עובדת כמו טיל.
עכשיו הספר נמצא ב
הגהה שלישית, בעצם, אצל נופר, חברה טובה ועורכת לשונית/מגיהה רבת ניסיון. הוא אמור לחזור ממנה ביום ראשון, והתיקונים הסופיים ישולבו.
כל הסיפור התפיח מעט את מספר העמודים, ל-348. סופי.

3>

 אז מתי הדפוס?
אני מקווה שכבר לקראת סוף השבוע הבא בית הדפוס יפיק “העתק שמש”, עותק עקרוני של הספר לפני ייצור לוחות ההדפסה, שבו בודקים את זרימת העמודים, מוודאים שלא נפלו מילים במעבר מעמוד לעמוד וכו’. לא קוראים או מגיהים את הספר שוב.
אחרי שהעתק השמש יאושר, ניגש להדפסה!
אני מקווה שאוכל לחשוף לעיניכם.ן את העטיפה בימים הקרובים – כמובן לפני כולם.ן. אחר כך צפויים לנו עוד שבועיים עד לכריכת הספר, אולי קצת פחות.
ואז הוא יובל למחסן ההפצה, לבד מכמה מאות עותקים, ביניהם העותקים שלכם.ן – שיגיעו אליי.


3>

בין לבין מצאתי את עצמי בראש העין פינת כפר קאסם, בחנות ענקית שיש בה קופסאות, חותמות, מעטפות, אריזות – והכול כדי להתחיל לבצע את ערכת האספנות שתכננתי וגם כדי לרכוש מעטפות מיוחדות, אריזות לספר + יין, ועוד כל מיני הפתעות. כל הרכיבים הדרושים נבחרו, זה הולך להיראות פגז. 🙂

אני מאחל לכולכם.ן ימים שקטים, בשורות טובות ושבת שלום.

עדכון 20: חשיפת לוגו ומסת"ב

נשלח בניוזלטר ב-20.4.22

שלום לנאמנים ולנאמנות של "נאמן לעצמו"!

שלום לנאמנים ולנאמנות!

כל תינוק מקבל תעודת זהות ו”נאמן לעצמו” קיבל שתיים:
 
הראשונה היא המסת”ב – מספר ספר תקני בינלאומי, כזכור, שהוא מספר ייחודי לכל ספר שרואה אור ומנפיק אותו ארגון עולמי שאחראי על קטלוג הספרות האנושית ומושבו בלונדון. כאן מייצג אותו מרכז הספר והספריות שמושבו בעיר התאומה בני ברק.
זהו המסת”ב שיופיע על גב הספר, עם הברקוד לחנויות:
image.png
וזו תעודת הזהות השנייה: הלוגו של הוצאת הספרים שלי, מלל ספרים:
 
image.png
את הסיפור על מל”ל-מֶלֶל כבר גוללתי בבלוג, עכשיו הגיעה העת לחשוף את הסמליל הנאה – לעיניכם לפני כולם. עיצבה אותו חברתי גילת ארצי, שהיא גם מעצבת תכשיטים ברוכת כשרונות. אני חושב שהיא עשתה עבודה יפהפיה, ותמיכתכם.ן סייעה לי לתגמל אותה בעבורה.
 
כנהוג, הסמליל הזה יתנוסס על הכריכה האחורית של הספר; גרסה שלו תופיע על השִדְרה (אותו צד שמופנה אלינו כשהספר על המדף, והוא אולי הצד הנצפה ביותר של כריכת ספרים); גרסה נוספת שלו תופיע בעמוד השער הפנימי של הספר.
 
הסמליל הזה סמלי. הוא מסמל עבורי יציאה מעבדות לחירות, בוודאי גם עצמאות לקראת ה”א באייר הממשמש ובא. מתוך צורך בתצורה פורמלית, של “ספר עם לוגו”, מצאתי מהות: הסמליל הזה מגדיר אותי דה-פקטו כבעל הוצאה – גם אם של ספר אחד (בינתיים). עיקרו של דבר הוא ששוב איני מחויב לשאת חן בעיני קובעי טעם כאלה ואחרים, שמונעים בעיקר משיקולים זרים של הישרדות בשוק גוסס; חובתי האחת היא לכתוב את ספריי בנאמנות מלאה לקוראות ולקוראים שלי, לכם ולכן. אני מרגיש שנאמן לעצמו עומד באמת מידה זו.
 
בימים הקרובים אחשוף את הסמליל גם ברשתות החברתיות. אני מקווה שבקרוב אוכל לשלוח לכם – שוב לפני כולם.ן – גם את עטיפת הספר. את הטקסט שעל גבה כבר כתבתי, אסף שור העורך הציע שיפורים, כך גם העורכת הלשונית יעל גבאי.
 
אעדכן שהספר שב מהעורכת הלשונית ועבר למעצבת, שרית, שסיימה את העימוד הראשוני במהירות. וזה המקום לגלות לכם.ן שיהיו בספר 336 עמודים.
 
כעת הוא נמצא בהגהה ראשונה וכבר בחרתי את בית הדפוס ואת גודל המהדורה. קיבלתי הצעת מחיר שנראית הוגנת בהחלט.
בנוסף, יצרתי קשר עם מפיץ הגון וקיבלתי החלטה אסטרטגית-שיווקית עקרונית. הגעתי להסכמה לגבי דוכן בשבוע הספר בתל אביב, כך שנוכל להיפגש שם, ושוחחתי עם אשת שיווק אינטרנטי חכמה שנתנה לי עצות יקרות מפז.
 
אנחנו מתקרבים. וזה גם בזכותך.
תודה.

עדכון 19: סיום עריכה לשונית, קניית מסת"ב, לוגו

פורסם ב-6.4.22

שלום לנאמנים ולנאמנות של "נאמן לעצמו"!

ממש מחר אמור הספר שלי לחזור מהטיול הקצר והחשוב שלו אל העורכת הלשונית, יעל גבאי. את יעל הכרתי כשעבדה בהוצאת “עם עובד” ובין הספרים שמהם ניכשה את יבלית העילגות, היה גם הרומן השני שלי שמר-בית. ספר שאינו פיקניק, כיוון שהוא כתוב בעברית על שלל משלביה ומשלל תקופותיה, מהמקראית דרך המשכילית ועד לסלנג התקומה ושנות ה-70. אך יעל עמדה בכך בגבורה, ואף התלהבה מאד מהספר כדי כך שכתבה לי אחד מהמכתבים המרגשים שקיבלתי.

הבינו: עצם כך שעורכת לשונית בכלל שמה לב לתוכן (שהיא קוראת בצורה די טכנית ואוטומטית) – זה כבר הישג. ולפיכך, כשחיפשתי עורכת לשונית לספר, לא היה לי ספק שיעל (שהיא גם משוררת רגישה) תתמנה לתפקיד. והיא אכן כתבה לי כבר לאחר יומיים שהספר זורם בצורה לא רגילה ושמחה אותי מאד.

לי מחכים ממחר כמה ימים עמוסים של עיניים צורבות, ויכוחים פנימיים, תיקונים זריזים ואז שליחה אל מתקינת הספר והמעמדת, שרית, שגם עליה שמעתי שלל דברים טובים. שרית תקבע את הגופן וגודל האותיות, את מראה הספר הפנימי, עיטורים כלשהם, וכשתסיים עם עבודתה, אדע גם כמה עמודים יש בו. ההתרגשות גדולה.

ממש כמו ההתרגשות סביב המסת”ב. מהו מסת”ב? לא, אין זה מאבטחו המסוקס של הסחלב, כפי שוודאי טעיתם לחשוב, אלא מִסְפר ספר תקני בינלאומי. בעצם, זו תעודת הזהות של הספר, שייחודית אך לו ורק לו בכל העולם ובכל ימי ההומו גוטנברגוס. מבחינתי, הוצאתי לספר תעודת זהות, בעזרתה האדיבה של גלינה ממרכז הספר והספריות, הוא הממונה בישראל על הנפקת התג הזה.
עכשיו אזרחותו של נאמן לעצמו ממשית עד מאד.

במקביל בחרתי להוצאת הספרים החד-ספרית שלי (כרגע) שֵם: מלל ספרים. זה לא רק מֶלֶל מלשון מילולי, אלא גם הצדעה לרחוב מָלָ”ל שבו אני גר, הוא רחוב משה לייב לילנבלום ברמת גן. זה הרחוב שבמגרש מספר 8 שלו בנה סבא-רבא שלי, אברהם, בית רעפים נאה. בבית זה חיו סבי וסבתי יואל ולאה עליהם השלום, שם גדלה אמי ושם הקמתי גם אני משפחה. אמנם את בית הרעפים היפה החריבו כשכבר בלה מזוֹקן, ובמקומו בנו מגדל בין 6 קומות, אך הנשמה עודה אותה נשמה וריח האדמה הרטובה הוא אותו ריח שזכור לי מילדותי.

מה עוד?
מיליון דברים. מעצבת לכריכה כבר נבחרה, אני מוכרח למהר ולכתוב את הטקסט לגב הספר, לחשוב על ההקדשה המדויקת, להחליט אם אני רוצה משפט מוטו או לא,  אני מאד מתלבט בכל מה שקשור לשיטת ההפצה של הספר, זו חתיכת החלטה שמאד תשפיע עליו. במקביל אני בודק אפשרויות לקד”מ דיגיטלי ברשתות עם כמה אנשי ונשות מקצוע, בודק את אפשרויות היח”צ והפרסום, מתכנן השקות מרובות, כלומר אחת בכל אזור של הארץ, סיורי חנויות – האמינו לי שלא נחים פה לרגע.

ואתן ואתם?
יכולים לצרף עוד ועוד תומכים ותומכות ברכישת הספר עוד לפני צאתו. פשוט שלחו לינק למי שזה עשוי לעניין אותו/ה.
ולהתראות בעדכון הבא שלנו בעוד חודש בדיוק, כמו שעון. אולי כבר לקראת הדפסה, אולי אפילו אחריה.
תודה 3>

עדכון 18: עריכת מיקרו הסתיימה, נקודות איסוף עצמי, מו"מ עם הדפוס, מחסן והבלוג הזה שמול הפרצופשכם.

פורסם ב-6.3.22

שלום לנאמנים ולנאמנות של "נאמן לעצמו"!

זה קרה היום! סיימתי את עריכת המיקרו, ובעצם את השלב הקשה של העריכה.

קובץ ההערות של עורך הספר, אסף שור, נשלח אליו עם תשובותיי.
המסומנות באדום – אלה שלא קיבלתי.
בכתום – קיבלתי חלקית.קבלתי חלקית.
בירוק – קיבלתי במלואן.

הרוב היה ירוק. אני אוהב שעורכים אותי עורכים טובים. זה תהליך מפרה ומחכּים של בחינה עצמית.

כל ההערות כבר שולבו בכתב היד. בשבוע האחרון התווכחתי עם אסף בלבי עד שהוא הבין שאני צודק. סליחה, זה היה להיפך.
ניגשתי ליישם במהירות את הצעותיו ולכתוב לו בקובץ ההערות מה בדיוק עשיתי, כדי שלא יהיו טעויות מיותרות.
כך, טקסט ההערות ששלח לי, ובו 11 עמודי וורד, תפח ל-21 עמודים.
איך אני מרגיש? שהספר שלי חזק עכשיו בהרבה משהיה. יש כל מיני דימויים למה שעורך עושה לספר: מציל את הספר, את הסופר, מעניק לספר מערכת חיסון ולסופר צלקות לכל החיים.
כל הפיוטים והפלפולים הללו נכונים, אבל זה גם הרבה פחות רומנטי והרבה יותר פרקטי. אני מרגיש שהדמות של שאול נעמן עוצמתית ומובחנת בהרבה, ושקשה מאד לטלטל את העלילה כך שחלקים שהודבקו ברשלנות ינשרו ממנה.

זירת הלוגיסטיקה:
כפי שאתם רואים, העברתי את כל העדכונים של הדסטארט לעמוד זה, שישמש בעצם
כבלוג.
אני גאה בתוצאה וגם באפשרות לעדכן אתכם/ן ישירות, ולא במיילים שבאים מגורם שלישי.
בנוסף, אני שמח לבשר שהצלחתי להגיע להסכמות עם חנויות הספרים שתכננתי להיעזר בהן כ
נקודות לאיסוף עצמי של הספר, מצפון ועד דרום:

* מסחר הספר, חיפה.
* המגדלור ספרים, תל אביב.
* פרובוק, תל אביב (אצל רוית).
* אדרבה ספרים, ירושלים.
* גבעת יערים, הרי יהודה.
עשן הזמן, באר שבע.
אני מקווה לצרף נקודות נוספות.

בנוסף, יצרתי קשר ראשוני עם בית דפוס, כדי להבטיח שהספר יודפס בצורה מהירה וחלקה. הבעלים הוא איש נחמד, הוגן ומקצועי, שהדפיס כמה וכמה ספרים שכבר קראתם.
אני מקווה שאכן אדפיס אצלו, זה תלוי בפרמטרים נוספים שיתבררו לאחר העימוד והעיצוב, כמו גודל הספר, מספר עמודים וכן הלאה. בינתיים אני בודק הצעה מבית דפוס נוסף, כתכנית גיבוי.
ואני לא מחכה לרגע האחרון, אלא כבר מכין את הקרקע, הלכה למעשה: פיניתי מחסן שישמש לאפסון העותקים הרבים שאני מתכוון להדפיס. כרגע אני מתלבט בין 1500 עותקים ו-2000 למהדורה הראשונה, המספר הזה תלוי בהחלטה הסופית שלי לגבי הפצת הספר ברשתות הגדולות. יש לציין שלמעלה מ-300 עותקים כבר נרכשו על ידי התומכים והתומכות של נאמן לעצמו במהלך מימון ההמונים בהדסטארט.

מה בהמשך?
בשבוע הקרוב אני מתכונן לקרוא את הספר וללטש מילה פה, מילה שם. במקביל, אסף יקרא את הערותי, אני מניח שבמהירות, ויחכה לקובץ המלוטש שלי, לקריאה סופית.
במקביל, אני מתחיל במגעים עם מעצב/ת לספר. יש שני שמות בולטים שמשכו את עיני, אני מתכוון לבקש הצעות מחיר.
אחרי הליטוש שלי והתמודדות עם ההערות הסופיות של אסף, הספר יעבור לעריכה לשונית. יש שתי בעלות מקצוע שאני מוקיר מאד, אחת מהן תערוך לשונית והאחרת תהיה המגיהה הראשונה.
נכון, יהיו לפחות שני/תי מגיהים/ות. 
מהעריכה הלשונית ימשיך הספר לעימוד אצל המעצב/ת שאבחר.

אתם/ן מוזמנים/ות בכל עת לקרוא פה את העדכונים לאחור, בכל עדכון חדש יישלח מייל בלעדי אליכם/ן, הנאמנים והנאמנות של “נאמן לעצמו”.
תודה 3>

עדכון 17: עובד על העריכה

פורסם ב-6.2.22

עורך הספר, שנבחר בקפידה מקץ סקר שוק מעמיק, הוא אסף שור. אסף הוא עורך ומתרגם רב מעללים שהומלץ לי מכמה כיוונים שונים. הוא אמנם הודיע מראש שלוח הזמנים שלו צפוף, והוא לא יגיע לספר לפני פברואר, אך הצליח להקדים ולקרוא את הספר כבר בינואר. חיכיתי במתח מהול בחרדה מצופה בהדחקה, ולבסוף הגיע קובץ מיוחל של כמה עמודים ובהם הערות עקרוניות, כלומר מבט המאקרו על כתב היד.

קודם כל, אסף כתב שמאד אהב את הספר. הייתם חושבים שהוא מנומס כי אני משלם לו, אבל הוא חזר על זה בטעות בכמה הזדמנויות. זה מאד שימח וחיזק אותי. שנית, ההערות שלו הן בדיוק מסוג ההערות שרציתי: ללא כחל וסרק, הערות שמאירות נקודות עיוורות שלי ככותב, הערות של מישהו שבא, מצד אחד, עם עיניים חדשות לטקסט שאני כבר יודע בעל-פה, ומצד שני, עם עיניים של איש מקצוע מנוסה.

אני כרגע מגיב למסמך שלו באחת מכמה דרכים:

* מקלל ומסכים לגמרי עם חלק מההערות וניגש אל הטקסט במה שדורש טיפול.

מקלל ומסכים חלקית עם רוב ההערות וניגש לטקסט כדי לגלות שם שהוא צודק.

מקלל ומתנגד לחלק מההערות שלו (כלומר לשתיים מהן), ליתר בטחון בודק אותן בטקסט ומגלה שהוא צדק.

לוח זמנים:

אני מקווה לסיים לקלל בקרוב, כלומר לסיים את סבב העריכה הראשוני עד סוף השבוע.

התשובות שלי יחזרו לאסף, שיגיב להן.

בנוסף, הוא יפתח בקריאה שנייה של הטקסט, שמטרתה חיפוש עניינים קטנים יותר, עריכת מיקרו.

במקביל:

כמעט סיימתי לדאוג להקמת האתר ולקידומו במנועי חיפוש, אומנות חדשה נוספת שלמדתי בשבועיים האחרונים. אני מזמין את כולכם/ן, אם טרם הספיקותם, לבקר באתר שלי, שחובר כבר לפייפאל (ודרכו גם ניתן לשלם באשראי).

בקרוב:

אפתח במו”מ עם החנויות הפרטיות בארץ, מתוך כוונה שישמשו גם כנקודות האיסוף העצמי של הקונים/ות.

להתראות בעדכון ב-6 בחודש הבא!

עדכון 16: חודשיים אחרי - אתר האינטרנט החדש שלי

פורסם ב-7.1.22

אכן כן וגם הידד: יש לי אתר!

ובניתי אותו בעצמי.

אני גאה להגיד שמקץ 27 שנות עיתונות פעילה ועוד 3 נרגנת מהיציע, 16 ספרים שראו אור ועוד אחד בדרך (אתם/ן יודעים/ות איזה), כמה שנים כקופירייטר ועוד כל מיני – יש לי סוף כל סוף מקצוע ביד!

אני בהייטקס!

3>

אני לא נראה כזה, אבל אני טיפוס מאד יסודי. אני לא הולך לקראת דברים, אלא אם חקרתי אותם לעומק. כמו את יוזמת ההדסטארט, צללתי גם לנושא בניית האתרים. השגתי כמה הצעות מחיר ובכולן היה ג’יבריש לא נורמלי. מילים כמו וורדפרס, ווקומרס, שרתי איחסון, דומיין (את זה דווקא הכרתי, אני כותב את זה בשביל הרושם המצטבר של הבלבול), מבנה אתר, שעות ריטיינר, דומיין (נכניס שוב, זה אותו כסף), סקיצות, וידג’טים, דומיין ואף דומיין.

עשיתי גוגל. הגעתי די מהר לקורס הדרכה לבניית אתרים שעשה לי סדר בראש. אחראי לו בחור נחמד ורהוט ששמו רון, מ”ללמוד וורדפרס בחינם”. הצפייה הייתה מרתקת, שימוש במחשבים בסופו של דבר מעניין אותי (אני חולה על קיצורי דרך סודיים של וורד) ובתוך 3 שעות הבנתי את כל המושגים שהיו קודם לכן חידה עטופה בתעלומה ואפופה באניגמה. כמו “דומיין”, למשל.

זה קורס נהדר, אני ממליץ לכם/ן להתנסות בו, אם שקלתם אי פעם לבנות אתר או שסתם יש בכם סקרנות לגבי איך, בעצם, האינטרנט עובד. למעשה, הוא שינה את כל המודל העסקי שאני בונה לסופרים/ות שחפצים/ות ללכת בדרך העצמאית שאני מנסה לפלס.

עם הידע שצברתי, הרגשתי שאני מוכן לפגישה עם בנאית האתר שנטיתי לבחור בה, בחורה מוכשרת וישרה שבנתה אתר מקסים לחבר. אבל אז הבנתי שאני בעצם מסוגל לגמרי לעשות זאת בעצמי.

אז יש אתר, ואתם/ן – תומכים ותומכות יקרים/ות שלי – מקבלים הצצה ראשונה. מערך המכירות בו עוד לא פעיל, אבל אתם/ן מוזמנים/ות לעיין בכל העמודים ולשלוח לי התרשמות שלכם (כל הלינקים להתקשרות פעילים).

אז זה השם:

www.jonyavin.com.

שוב תודה רבה לכולכם/ן ושבת שלום.

 

עדכון 15: הגשה לעורך

פורסם ב-7.12.22

שלום נאמנים ונאמנות!

סיפרתי לכם/ן בעדכון האחרון על אותו קצר בתקשורת שבעקבותיו נאלצתי לחפש עורך חדש לספר. אז החדשות הטובות הן שהיום נשלח אל העורך הזה כתב היד, ועכשיו – החזיקו לי אצבעות. הלוואי שהוא יחשוב שהספר מושלם, אולי נחוץ לו תיקונצ’יק קטן פה ושם, אבל למה אתה מטריד אותי, אדוני, אתה לא רואה שאני עורך חשוב ועסוק?

הוא לא יגיד את זה. קודם כל, כי הוא בחיים לא יגדיר את עצמו כ”עורך חשוב ועסוק”, אבל בעיקר כי אין ספר מושלם, כל ספר זקוק לעריכה. ומבחינת הסופר זה תהליך מייסר, מסרס, מכעיס, עצוב ומתיש – שאני מצפה לו בקוצר-רוח.

3>

בשלושת השבועות האחרונים -כיוון שידעתי שהעורך שלי מתפנה רק בפברואר ולכל המוקדם ינואר – החלטתי לעשות עוד טיוטה מלטשת אחת. שלא תבינו לא נכון: מבחינתי, הספר היה מוכן לעריכה ואפילו למכירה בחנות, אבל זו אשליה נפוצה גם בקרב סופרים מנוסים. כשהספר עובר אל העורך, הוא במצב מזעזע (במקרה הרע) עד סביר (במקרה העוד יותר רע. ספר סביר זה דבר נורא ואיום).

אז החלטתי לרוץ עליו שוב בתקופת ההמתנה שנגזרה עליו ועלי, ותנו לי לספר לכם: זה היה נחוץ. לא בטירוף, לא בפראות, אבל נחוץ 10% ככה, שזה המון. ועכשיו הספר אפילו עוד יותר רץ, קולח, מכוּונן, מצחיק, עגום ומותח.

3>

את הזמן שנותר עד לחזרתו של כתב היד מהעריכה, מה שיקרה בטח סביב מרץ, החלטתי להקדיש לעיסוק שתזמנתי לחודשים מאוחרים יותר: בניית אתר אינטרנט. זה תוקצב ביוזמה, יש כמה בוני/ות אתרים שכבר קבלתי מהם הצעות-מחיר והן די תואמות את מה שחישבתי. בזה אתמקד החל מהשבוע הבא, זה מאד מרגש וזה בזכותכם ובזכותכן.

אמשיך ואעדכן בכל התפתחות משמעותית. תודה!

 

עדכון 14: 10 ימים אחרי - מה קורה?

פורסם ב-16.11.21

שלום, נאמנים ונאמנות.

לא נעלמתי, לא התפוגגתי, לא ברחתי עם הכסף הגדול לבליז. אם נדמה לכם שלקחתי כמה ימים לנשום – קצרו את זה לשעות, אפילו דקות. כבר בבוקר שאחרי הגיוס שוחחתי עם מי שיועדה לערוך את הספר. לצערי, היה לנו קצר בתקשורת (לא משהו דרמתי) והחלטנו להיפרד כידידים.

מאז עמלתי בקדחתנות על מציאת עורכ/ת חלופי/ת – לא נושא פשוט. עורכים/ות מהשורה הראשונה, כמו שאני מתעקש למנות לנאמן לעצמו, לא זמינים מהיום למחר וחלקם/ן מחויבים/ות לבלעדיות להוצאת ספרים זו או אחרת. קיימתי שורה של בירורים ושיחות, ולבסוף נותרתי עם שם אחד: עורך מעולה, שבעיני מתאים מאד לספר שלי (גם זה עניין כשלעצמו). לשמחתי, הוא מעוניין!

הבעיה? הוא מתפנה רק בפברואר. כל לוח הזמנים יתעכב בשלושה חודשים. ממש מבאס.

🎤

אני לא מאמין גדול ב”כל עכבה לטובה” (ויש לי כמה דוגמאות סותרות מצוינות), אבל אם כבר יש עכבה – ננצל אותה לטובה. מבחינתי, עיכוב כזה הוא גם הזדמנות להעביר את הספר עוד ליטוש ובזה התחלתי ביום ראשון. אני כבר אחרי חמישה פרקים, ולהפתעתי/שמחתי/צערי, גיליתי שאכן יש מה לעשות מבחינת הידוקים, אבל ככה זה תמיד בספר, גם אחרי שהוא על המדף בחנות אתה רוצה לשנות בו עוד משהו קטנטן.

בעיכוב שנגזר עלינו אנסה גם להקדים לוגיסטיקות שיועדו לחודשים הסמוכים לצאת הספר. כך שבפסח הוא כנראה לא יופיע, אבל המחשבה על עותק בידיים ביוני 2022 (לכבוד יום ההולדת ה-50 שלי!) – עדיין ריאלית.

🎤

קיבלתי את דו”ח העסקאות של הדסטארט ואני רוצה להגיד לכם/ן תודה לא רק על התמיכה אלא גם על ההערות והברכות והאיחולים וההצחקות הקטנות – שימחתם/ן אותי מאד באמון שלכם/ן. לצערי, אני לא יכול להתייחס אינדיבידואלית לכל ברכה, אבל אהבתי שלוחה לכולכם/ן.

אמשיך לעדכן אתכם/ן בכל שלב ושלב, שותפים ושותפות, הספר הזה קורה בזכותכם ובזכותכן. ומהעדכון הזה, אני חושב, אנו למדים כמה ממושכת ומפרכת היא מלאכת הוצאתו לאור של ספר עשוי כהלכה.

עדכון 13: "הגעת ליעד!"

פורסם בתאריך 6.11.21

הגעת ליעד!”

שמעו. עוד אסכם את הדברים בעדכונים הבאים ובטח בפייסבוק שלי.

כרגע אני די בהלם הבלימה. אם אתם חושבים שאנוח כמה ימים לפני שאסתער על הפרויקט הבא, דעו שהערב בשמונה וחצי נערכה ישיבת זום על פרויקט שהתחיל לפני חודשיים. מחר על הבוקר עוד ישיבת זום והרבה מחודש נובמבר יוקדש לו, אבל זה בסדר, בחודש הזה אני מתכוון להעביר את הספר לעריכה, כך שהוא יתקדם – אבל ללא מגע ידי.

אז כאן רק תודה ראשונית על היופי הזה שבתמונה, שהוא יופי שלכם ושלכן ושלי. אני לא מתכוון לבחור עם הקרחת, אלא למספר הירוק שבצד שמאל. 100%. שלמות. ואחר כך עוד הגיעו כמה מאחרים בנשף ואף הגדילו את הסכום מעט.

אני מקווה לעריכה זריזה שתסתיים בינואר לכל המאוחר, כולל העבודה שלי על ההערות. פברואר יוקדש לעריכה לשונית והגהה, מרץ להתקנה ועיצוב ואז הגהה שנייה. עם החגים שיאטו קצת את המלאכה, אופטימי להעריך שההדפסה תתרחש באפריל וריאלי לכוון למאי. שבוע אחריה הספרים היבשים יצאו מהכריכייה ותתחיל ההפצה. קודם כל אליכם/ן.

מה, הוא רובוט? למה הוא לא הולך לישון?

מי יכול לישון עכשיו. חברות וחברים: תודה מקרב לב. העדכונים ימשיכו לזרום. נאמן לעצמו הוא כעת יצור חי.

 

עדכון 12: שלוש וחצי שעות לסיום

פורסם בתאריך 6.11.21

ופתאום הסתערות רבתי. כל הדחיינים והדחייניות התעוררו. למה לעשות לאיש זקן התקף לב?!
אני חושב שמאד סייעה “חוות-דעת לרומן מלוטש” שקנתה לפי הזמנה סופרת מאד מוצלחת לילדים, שרוצה לשלוף את הסאגה מהמגרה. אני בטוח שמחכה לי ממתק.

ועוד תומכת שרכשה סדנת “מנהלים רומן” אבל רק לעצמה. ואם אפשר, שבמקום סדנה חד פעמית לקבוצה, שזה יהיה ארבע פעמים של הגשות, הערות ממני ופגישת זום.

אהלן וסהלן. זה מה שעשינו. אם בא לכם גם – קנו את “מנהלים רומן” וכתבו בהערות: “סדנה אישית“.

שלוש וחצי שעות לסיום זה הזמן ליצירתיות.

ובמיוחד, אני חושב, סייעה המודעה הזו שיצרתי מאד מהר. במצב התשישות שלי, לסדר רבים/ות מהעמיתים/ות שלי (לצערי, לא את כולם/ן, בגלל קוצר הזמן והבלבול וההתרגשות) – שסייעו ותמכו ורכשו. זה היה אתגר ספרותי בפני עצמו.

אנחנו ממשיכים עם 96%, 314 תומכים ותומכות, שישיית בקבוקי יין חדשה שנפתחה הרגע לחבילת ספר+בקבוק, ואתכם. עד קו הסיום. שאני יודע שנחצה אותו בוודאות. פוש אחרון.

 

עדכון 11: Calling All Angels

פורסם בתאריך 5.11.21

שלום מלאכים ומלאכיות,

אפשר כבר להתחיל לסכם בזהירות – אף שאני כותב את הדברים באמצע פוּש אחרון, לא מתייאש עד לחצות מחר. הסיבה לכך מחולקת לשלוש:

  • א. אני לא בן אדם שמוותר.
  • ב. יש חסות של גורם שתיכנס היום ותשלים בערך מחצית מהפער שנותר.
  • ג. חברים ובני משפחה הודיעו לי חד-משמעית שאת הפער שיישאר, הם יסגרו. זה לא מצב שאני מעדיף, הציעו זאת בתחילת הדרך וסירבתי, אני מנסה לבנות פה מודל שמושתת על קנייה פרטית ועוד קנייה פרטית, לא על פוליסת ביטוח “הורים וחברים”.

💪🏻

אבל אני גם ריאלי. הייתה לי התלבטות קשה. להרים ידיים, ושמא לפעול להשלמת הפער בדרך לא אורגנית? נטיתי לכניעה, כי לא ראיתי בה כניעה, ראיתי בה הפקת לקחים לקראת ההסתערות הבאה והמדויקת יותר. אולי ביקשתי סכום גבוה מדי, אולי לא זו הפלטפורמה הנכונה. היום ודאי הייתי מנהל את הדברים אחרת, אבל לא לגמרי אחרת. הבסיס טוב. נאסף פה סכום אסטרונומי.

ידעתי גם שבמקרה של קריסת היוזמה כאן, לא אפסיד את תמיכת רובכם. אתם/ן חבריי מהעולם האמתי או המקוון, ומן הסתם תרכשו את הספר גם אם ימומן בצורה אחרת.

💪🏻

מה יקרה עד מחר ב-23:59?

קודם כל, אני שם לב שמספר התומכים נשאר אותו דבר, אבל הסכום עולה ונרשמת עוד עסקה. פירוש הדבר הוא שאתם/ן, שכבר תמכתם/ן, קונים/ות עוד משהו, נותנים עוד דחיפה. זה מאד יפה. אני ממש לא חשוב שאתם/ן חייבים/ות לעשות זאת וגם לא שמי שכבר תמכ/ה צריך להרגיש מחויב לתמוך שוב.

כן אודה לכם/ן – מאד – אם תפנו לחברים/ות, בני משפחה, קבוצות שכונתיות או חברתיות אחרות בווטסאפ, ותשלחו להם קישור והסבר של משפט או שניים.

💪🏻

גורמים מסחריים: פניתי לכמה, יש כל מיני הצעות של חסויות, לרבות חבילה שכוללת לוגו של נותן החסות על הכריכה האחורית, הוקרה בעמוד השער הפנימי, שילוב ברובד העלילה (ציון שם או מוצר), ותודות כתומך עיקרי בעמוד התודות. אני לא מרגיש שאני מתפשר בעניין האזכור בעלילה, כי כתבתי את הספר כשהמוצר כבר בפנים (למשל יין), ואז פניתי לבעל-עניין (יקב) ושאלתי אם ירצה שהיין הזה יהיה שלו. אני לא מכופף את הספר בשום צורה כדי שיכיל תוכן שיווקי. חשוב לי להבהיר.

💪🏻

אני חושב, שותפות ושותפי יצירה שלי, שזה העדכון האחרון לפני תום הגיוס. ייתכן שאתן איזה עדכונון מחר, אם הכול יסתדר כמו שאני חושב ונעמוד ביעד הגיוס בהצלחה. ובכל מקרה אמשיך לעדכן אתכם גם לאחר תום הגיוס וכמובן: אני מתחייב לכל אחד ואחת מכם שבתוך כחצי שנה, שבעה חודשים, תחזיקו ביד את הספר שלי, שהוא גם קצת הספר שלכם/ן.

💪🏻

לא נסיים בלי קטע מהספר:

השדרן הקשיב לו באוזנו הפגומה. פה ושם המהם, מנהג שסיגל לעצמו עוד בראשית הקריירה, כשהגיש בגלי צה”ל את “לא רוצים לישון”. התכנית הייתה אי בודד של האזנה דלילה והוא עשה בה כחפצו: המציא נושא שרירותי כמו “מטוסי נייר” או “גז מדמיע”, והרשה למאזיניו ללהג ללא קץ, שעה שהמיקרופון שלו סגור ורגליו מונחות על שולחן הקונסולה. עד מהרה הבין שהמהומיו יפים לדרבן את הדברנים אף יותר מהשאלות שרקח מבעוד מועד, מוגיע את מוחו. כשהמהם, הניחו שהוא מסכים עמם, אף שבקושי הקשיב להם. מדי פעם שאל “וזהו? או שיש עוד משהו?” או “ואיך זה בא לידי ביטוי?”

אך בעיקר המהם. המהום שהיה לסימן ההיכר שלו, ביחד עם משפט המחץ: “תן לבן-תרבות לסיים משפט!” וגם הכינוי “יקירי” שבו הפריז. וכמובן: “הסנטימנט הדדי” שמעריציו חיבבו.

סולי? אתה עוד שם?”

לכל אורך הדרך, יקירי,” התנער משרעפיו.

אני פשוט לא רוצה שה… חברות הזו תיהרס,” אמר דולב. “לא מגיע לה הפרס הזה.”

הסנטימנט הדדי,” אמר שאול. (פרק 11)

💪🏻

תודה על נאמנותכם/ן. שתפו/הביאו חברות/ים. שבת שלום!

 

 

עדכון 10: הישורת האחרונה, 51% תמיכה, וסדנת מנהלים שנמכרה דווקא למשפחה...

פורסם בתאריך 2.11.21

שלום לתומכים ולתומכות היקרים שלי.

שלום עייף, אבל עייפות שאני מנער. למי יש זמן לעייפות?

לי יש צלקות באמות הידיים, מהפשלת שרוולים.

📊

ימים לסוף הגיוס, ובשבוע האחרון נכנסתי לשלב הפעולה הבא בתכניתגיוס כוכבים לגיוס המונים.

בימים האלה אני פונה אישית לא/נשים שמוכרים לרובכם/ן ומבקש מהם לפנות לעוקבים שלהם ברשתות החברתיות. עד כה נרתמו גדי וילצ’רסקי, עדי שילון, דוברת הספארי שגית הורוביץ – והגדילו את מעגל הנחשפים ליוזמה. בימים הקרובים אני מקווה לבשר גם על “סטורי”ז של מובילי ומובילות דעת קהל נוספים, שמזדהים עם היוזמה וכבר הבטיחו להירתם.

📊

עברנו את מכשול 50%. סייעה תומכת יקרה שרכשה את הסדנה “מנהלים רומן”. אבל לא למשרד, אלא למשפחתה המורחבת (בלי הנכדים).

בהמשך התברר שזה פחות מתאים, ואת הסדנה יעבור חוג חבריה, בסגנון “סלון ספרותי”. ולכן: אם לכם יש חוג חברתי כזה – נסו לעניין אותו בסדנה.
יש לכם נכדים שחוגגים יומולדת? קנו להם את המופע שלי, “סטנדאפ לילדים”.
אתם בוועד של הגן או כיתה א’-ג’? יש “מופע + ספר לכל ילד/ה.
אלה התשורות שאני משתדל לשווק עכשיו, כי הן יסייעו לצמצם את הפער משמעותית, בפרק הזמן הקצר שנותר
.

יש כאן 260 תומכים. אם 26 מתוכם יביאו לרכישת תשורה כזו או יביאו מישהו שירכוש תשורה כזו – אנחנו ביעד. כן, גם בתוך 4 ימים.

📊

איני זוכר (התשישות) מי ביקשה ממני טקסט מוכן לווטסאפ, אבל כולכם/ן מוזמנים לגזור ולהדביק לחברים/קבוצות שלכם את הטקסט הבא:


 —

יש לסופר יונתן יבין ספר חדש למבוגרים, “נאמן לעצמו”, שיצא לגיוס המונים ב”הדסטארט”. אני תמכתי, לדעתי זה חשוב. אפשר לרכוש עותק מהספר, אבל יש המון מוצרים אחרים, כמו סדנאות, מופע לילדים, ברכה אישית בחרוזים לאירוע חגיגי – מומלץ מאד

 https://headstart.co.il/project/65618

📊
ולא נסיים בלי טעימה מהספר, כדי שבעלי המניות יראו מה הם/ן קונים/ות:

שאול ניחם מעט על תוקפנותו. “אני מקווה שאתה מבין שהמידע שנחשפת אליו רגיש,” התריע, “ואני מבקש ממך לשמור אותו לעצמך.

ברור,” הבטיח שלווה, “מבחינתי יש בינינו חיסיון רופא-מטופל לכל דבר.”

אז עכשיו אתה גם רופא?”

הייתי גם קודם,” חייך שלווה. “כלומר, במקור אני פסיכיאטר, ככה הגעתי לקרימינולוגיה, ומשם לרפואה משפטית. והיו עוד כמה תחנות בדרך. אפשר להגיד שאני אוגר כפייתי של תארים.”

אני חושש שאני לא ראוי לחברתך,” מלמל השדרן בהתפעלות כנה, ושלווה צחק. והנה רפתה הנוקשות ושוב היו לידידים טריים, החוצבים את דרכם הנבוכה זה אל לבו של זה.

סיגְרי זה שם מיוחד,” ציין שלווה אגבית. “היא עלתה משוודיה או משהו?”

בקושי עלתה מקריית אתא,” תיקן שאול. “ברשומות שמה סיגל, אך בפגישתנו הראשונה החמאתי לה שהיא כמו סיגר משובח. אמנם הדימוי לא הלהיב אותה, אך שם החיבה סיגָרי דבק בה, וקל-מהרה התקצר לסיגְרי.”

כמו לסגור,” הרהר שלווה בקול. “מה רצית שהיא תסגור לך? איזו פינה?”

עכשיו אני באמת מאמין שאתה פסיכיאטר.” (פרק 5).

 

 

 

עדכון 9: הריאיון מאתמול ברשת ב'

פורסם בתאריך 30.10.21

שבת שלום!

מוזמנים/ות להקשיב. הריאיון מתחיל ב-1:36:00 (כלומר שעה שנייה, דקה 36).

נכנסנו לשבוע האחרוןזה נראה קשה אבל יצליח. אני רואה יונתן אחד, שיושב מובס בעוד שבוע, כי לא הגענו ליעד. ואני רואה יונתן אחר, שכבר קובע את ישיבת העריכה הראשונה, כי זה הצליח. עם מאמץ אחרון, עם קמפיין גוועלד, עם כל האסים שנשארו בשרוול וכל הארנבים שנשלפו מהכובע.

ואני יודע שזה יהיה היונתן השני, כי אין אופציה אחרת.

אז קחו רגע לשלוח את הלינק ל-2-3 אנשיםבווטסאפ, במייל, בפייסבוק. אתם יכולים לעשות “סטורי” ולספר בו על היוזמה או להרים טלפון לחבר או חברה כמו בימים הוותיקים. כל דבר הולך ועוזר ויכול לשנות את התמונה.

הקישור לעמוד:

https://headstart.co.il/project/65618

פעם היו כותבים בעיתונים “גזור ושמור”. היום זה: “גזרו והדביקו”. בהודעה למישהו אחר.

 

תודה 3>

 

 

עדכון 8: היום בין 13:00 ל-14:00 אתראיין לרשת ב'

פורסם בתאריך 29.10.21

אתם/ן מוזמנים/ות להצטרף לשידור, “בחצי היום” עם תמר אלמוג.

https://www.kan.org.il/live/radio.aspx?stationid=3

 

 

עדכון 7: כשהמציאות מכפכפת את הספרות, וספר במתנה לחבר מביא חברה

פורסם בתאריך 27.10.21

שמעו מה אירע, שמעו מה קרה.

יש תכנית רדיו נחשבת שתראיין אותי, אינשאללה מחר או בשישי. מעניין אותם רומן בכיכובו של שדרן רדיו מושעה. הפנו אותי לבחורה שקוראים לה כך וכך ואני נשתל במקום.

קוראים לה בדיוק באותו שם כמו עורכת התכנית בספר שלי. אבל בדיוק.

שם פרטי ושם משפחה.

בספר היא דמות מאד מגניבה, סמכותית, אנשים מעריצים אותה ופוחדים מפניה – אף שהיא לא משחקת תפקיד בעל משקל מבחינה דרמתית. במציאות היא מגניבה ונחמדה אבל ממש לא מפחידה, לפחות מהשיחה בווטסאפ. שלחתי לה קטעים ב”כיכובה” וממש נהיינו חברים. שאלתי אם להחליף לדמות את השם, כי זה לא לעניין, והיא ענתה לא, מה פתאום, השתגעת, עד שמישהו עושה ממני דמות בספר?

🎙

האם זה מקרי? אני משוכנע שזו עוד דוגמה לדברים שמתגנבים אל התת-מודע של סופרים. הקרדיט שלה רץ ברדיו, כנראה שמעתי אותו וזה החליק איכשהו.

כן, בסדר. גם.

העניין הוא שבחרתי בשם הדמות מתוך מחשבה: בשם הפרטי, כי הוא תמיד שם של בחורות שמתקתקות דברים. ובשם המשפחה, כי הוא שם שמקרין סמכות, שם ספרדי שורשי ואצילי.

🎙

ולשוק המניות: עשרה ימים לפני הסוף, אנחנו עוד מעט ב-50%. זה נשמע לא משהו, כי עברו 66% מהזמן, אבל לא לדאוג (אני פה בחרדה במקומכם).

א. אני במשא ומתן לחסויות בספר, זה חלק מהמודל.

 

ב. אני ממשיך לדרבן במרץ תומכים ותומכות בכל רגע.


ג. כמו שאנחנו יודעים מבחירות, הרבה אנשים מתעוררים בקמפיין ה”גוועלד“.



אבל אין סיבה לחכות. בואו להיות שגרירים שלי וקחו ספר במתנה*!

ואני גם רוצה שזה ישתלם לכם. אז על חבר/ה שתביאו, תקבלו ספרבקשו מאותו אדם לכתוב במעמד הרכישה, בסעיף ה”הערות”, שהוא חבר שלכם. אפשר גם להודיע לי על כך בדרך שבה התקשרנו (פייסבוק, מייל, ווטסאפ וכו’). לחצו כאן כדי להגיע לעמוד הפייסבוק שלי. תודה!


*הבחירה שמורה לי לפי מלאי משתנה.

 

עדכון 6: שהחיינו וקיימנו ל-200 תומכים ותומכות!

פורסם בתאריך 25.10.21

🎤📻

ותודה לדן סלע, מיטיבנו האלמוני ולבשמת חזן ידידתי, שסייעו לנו לעבור את הקו הזה! יצאה לי הנשמה עד שזה קרה.

📻

בינתיים אספר לכם/ן שאני לא מפסיק להתכתב עם תומכים/ות פוטנציאליים ומגלה אנשים עם לב זהב, ואנשים עם קשיים שלא יכולים לוותר אפילו על שקל, ואנשים שנרתמים לסייע בלי שבכלל ביקשתי מהם, ואנשים שכתבתי להם לפני שבועיים ופתאום מפתיעים בתמיכה. זה נהדר. יצרתי קשר עם קבוצות פייסבוק שקשורות לכתיבה, סקי ויין, שלושה נושאים מרכזיים בספר. היו לייקים ותגובות, אבל אני לא יודע כמה זה אפקטיבי. בטח לא כמוכם/ן, כמו ההיקשרות החברית והנדיבה שלכם/ן ליזמה שלי.

🎤

הדס. יש המון תומכות ששמן הדס! נדמה לי שזה לא כל כך נפוץ באוכלוסיה, למעשה בדקתי הרגע איפה הדס בנתוני הלמ”ס. לא מצאתי משהו מהדהד, אבל אולי צריך להסתכל על הנתונים משנות ה-80-90. בכל מקרה, זכרו: הדס הוא שם שמעיד על נדיבות וטעם משובח!

📻

ומה עם טעימה מהספר, לתומכים/ות בלבד? נו, ברור.

הקור הגרמני כיבד את שאול בצליפת לחי מסחררת. אמנם ארז מעיל חם בתרמיל הגב שלו, אך הנוסעים חסרי הסבלנות נדחקו לצאת מהמטוס (שוב הם ממהרים! לאן הם ממהרים?!) והוא חשש לעמוד בדרכם – הרי את ההמראה כבר עיכב. ולפיכך עמד במרומי כבש המטוס אל מול המרושעת שבמדינות אירופה, ורק כותנתו לעורו.

דולב, שעמד לפניו, הקדים רפואה למכה והתעטף מעיל נעים למראה, שפס פרווה סינטטית עיטר את צווארנו. לראשו חבש כובע פליס תכול של “נורת’ פייס” ולידיו עטה כפפות צמר. התנומה שחטף בטיסה נסכה עליו רעננות מקוממת, ואילו שאול, שלא עצם עין זה כיממה, חש צפוד ונלאה. הוא ביקש לרדת במהירות ולהגיע לאוטובוס הנוסעים המחומם, אך נדמה שלדולב לא אצה הדרך, אדרבה: הלה התעכב כמנהיג שבא לביקור רשמי, ירד בעצלתיים, ואף עצר במדרגה התחתונה.

אדמת גרמניה,” הכריז דרמתית, ולתמהונו של שאול ירק על האספלט. רק אז התכבד ופסע אל האוטובוס בצעד גא, והשדרן ממהר אחריו, נמלט מפני הקור ומבוכת צוות הקרקע. (פרק 24)

.📻

איך אתם/ן יכולים/ות לעזור?

יש עוד מרחק גדול לעבור ב-12 הימים שנותרו. זה הרבה. אם כל אחד/ת מכם/ן יביא 2 תומכים/ות – אנחנו שם. ככה פשוט, זה החשבון. וזה ספר שאני אוהב ויוזמה שאולי תברך סופרים וסופרות אחרים, וחבל לי אם זה לא יקרה. אם לא נגיע ל-100%, היוזמה כולה מתבטלת. אלה חוקי הפורמט.

אז בואו, חשבו בבקשה על 2-3 א/נשים שזה יכול לדבר אליהם. שלחו להם ווטסאפ עם  .הקישור לעמודבואו נגדיל את המעגל בצורה הכי פשוטה: כל אחד/ת פוסע/ת צעד לאחור, כך שנוצר מקום, ומושיט יד לעוד תומכ/ת.

תודה, שותפים ושותפות!

 

עדכון 5: נכנסים לסופ"ש עם שליש מהתמיכה!

פורסם בתאריך 21.10.21

הגענו לאבן-דרך 33% תמיכה!

כל הכבוד לכם/ן. זה בזכותכם ובזכותכן.

אבל הגענו גם ליום ה-16 מתוך 32 שהקצבתי למעפל (יש מילה כזו והפירוש שלה הוא בדיוק מה שנדמה לכם/ן) – כלומר לחצי הזמן.

עכשיו אני צריך לחשוב איך אני הופך שליש לחצי, ואני שלוש יחידות מתמטיקה. אני יודע שזה קשור למכנה משותף – והמכנה המשותף הוא אתם. אבל תכף אנדנד בנושא הזה ולפני כן אגיד תודה לכל אחת/ד מכם/ן על האמון, החיבה, התרבותיות, הנדיבות – שגלומים בכמה לחיצות מקש או מסך שלכם. זה המון. תענוג להיות יוצר שיודע שיש מאחוריו קהילה עם פנים ושמות (וכרטיסי אשראי). יש לי תחושה שמאמינים בכתיבה שלי. זה הרבה וזה לא קיים בצורה כל כך ברורה ומפורשת כמו עכשיו.

קצת על הגיוס:

בשלב הנוכחי גיליתי שיטה קצת יותר טובה ופחות “נחסמת”, לפנות אל חברותי וחברי בפייסבוק – והיא עובדת נהדר. רבים/ות מאלה ששלחתי להם/ן את ההודעה וחשבתי שהתעלמו ממנה – למעשה לא קיבלו אותה, כי היא הוגדרה כספאם. זה לא תירוץ שלהם, ממש רואים את זה במסנג’ר – ההודעה “הועלמה”. אז הנה, הצלחתי להביס את צוקרברג קצת, ואני חושב שרק בשביל זה היה שווה לכתוב ספר.

הצעד הבא הוא קבוצות בפייסבוק, יצרתי קשר עם מנהלים/ות שונים, סיפרתי על הספר, וגיליתי אנשים מקסימים ומלאי נכונות. אני מקווה שתהיה לכך השפעה על ההתקדמות, כי מדובר בקבוצות של רבבות חברות וחברים עם עניין ספציפי בנושאי הספר. היום אחרי הצהריים עולה בלון ניסוי ראשון, במוצ”ש בלון ניסוי נוסף. אחלו לי בהצלחה.

משהו קטן על הספר שלא ידעתם:

בתחילה קראו לו אשליית הזהותמצא חן בעיני הרעיון שאנחנו אף פעם לא יודעים מי אנחנו באמת. שיש לנו אשליה של זהות ולא זהות מוצקה, מהותית, כל מיני שיוכים לקבוצות יחס (ישראלי, גבר, אשכנזי, אבא וכו’) – פוליטיקת זהות. אבל מה יש בגלעין? אבל אשתי רוית, שמבינה המון בספרים, אמרה – ובצדק – שזה שם של ספר עיון.

אחר כך חשבתי לקרוא לו זכוכית ויין כי אלה שני אלמנטים ממשיים וסמליים שמככבים בספר. דולב הוא חובב יין נלהב ואשתו אסנת היא אמנית זכוכית. אבל זה נשמע כמו שם של רומן רומנטי/אירוטי, וירדתי גם מזה.

לאורך הטיוטה הראשונה, השנייה והשלישית קראתי לגיבור שלי נ. לא ידעתי איזה שם לתת לו, רק איזו אות. מוזר, לא? אבל ככה זה. כשהסיפור התחיל להסתובב במעגלים כרישיים סביב ענייני בגידה ונאמנות – פתאום החלטתי שהנ’ מייצגת את השם נאמן. אבל נראה לי יותר טוב לרמוז על כך ולקרוא לו נעמן.

אני קורא עם הבן שלי את התנ”ך כבר שנתיים, אף שלא כל התכנים אושרו ע”י המועצה לשלום הילד (גם אם אושרו על ידי המועצה לשלום הקדוש-ברוך-הוא). הגענו לפני כמה חודשים לספר שמואל וקראנו על שאול. ב”נאמן לעצמו” יש דמות של תינוק ששמו שמואל, על שם סבי, ז”ל, מצד אבי, יבדל”א. פתאום נפל לי האסימון: השדרן הכוכב שלי הוא שאול. שאול נעמן. זה קרה ממש בטיוטות האחרונות, עניין של כמה חודשים. ואז גם ידעתי שמצאתי משהו חשוב בספר, את הזהות שלו. פתאום גם הבחנתי שלכל שדרני הרדיו שלנו יש שמות חיבה: רזי, רפי, דידי, אברי, גבי, ג’קי וכו’. נשים מחזיקות בשם המלא. אילנה. יעל. כרמית. אז קראתי לו סולי. שאול “סולי” נעמן. נעים מאד.

ועכשיו אליכם/ן, תומכים/ות יקרים:
הכוונה היא להפוך אתכם/ן לשגרירים ושגרירות בשבועיים שנותרואז:

אפשר לשלוח הודעה בווטסאפ, בקבוצות של עבודה, משפחה או החברים מהפוקר (יש ברגעים אלה ממש שרשור בדיחות על חשבוני בקבוצת הפוקר שלנו, לא לבעלי לב חלש).

ואפשר לכתוב פוסט בפייסבוק. בבקשה תתייגו אותי. נסו לזכור לשים בתגובה הראשונה לינק לעמוד הגיוס. מקסימום אני אעשה את זה. לא לשים לינק בפוסט, כי פייסבוק לא אוהב שעוברים ממנו לאתר אחר… סוד גלוי שנודע לי.

אם אתם/ן לא ביום יצירתי במיוחד, אפשר להיכנס לפוסט האחרון שאני כתבתי בפייסבוק, ולשתף אותו. בבקשה תייגו אותי גם במקרה כזה. וגם פה – לינק בתגובה הראשונה.

אם אתם/ן בטלנים/ות כמעט כמוני, אתם יכולים להעתיק את ההודעה הבאה:

שלום לכולם/ן, הסופר יונתן יבין החליט להוציא את הרומן החדש שלו, “נאמן לעצמו”, באמצעות מימון המונים. אני תמכתי והצטרפתי לשותפי/ות היצירה שלו. בואו גם אתם/ן

https://headstart.co.il/project/65618

תודה וסופ”ש נעים 3>

עדכון 4: שבוע חדש, אנרגיות חדשות - אבל מאיפה? (וקטע מהספר, ברור)

פורסם בתאריך 18.10.21

שאלה שכולם שואלים מגיל מסוים, שהוא 12.

השאלה שלי, ליתר דיוק, היא מאיפה לגייס עוד “בייס”. ראיתי במאגר הפייסבוק שלי את משענתי העיקרית, כמעט 1500 חברים ששיסיתי בהם את תחינתי הנרגשת. אלא מאי, שפייסבוק הפסיק לשגר הודעות ממני אחרי כמה זמן, כנראה חשדו בי כמפיץ ספאם. אני חייב לציין שלכתוב פתאום הודעה למישהו בצ’אט שנקטע לפני 12 שנה – זו חוויה קצת מביכה אבל מאד מפרה וכייפית. והיא בעיקר מין קפסולת זמן, אני קורא מי הייתי לפני עשור ויותר, מזהה את הדומה והשונה.

ביומיים האחרונים נתתי אפוא לחזית פייסבוק להצטנן. אתמול וכנראה גם היום אפנה אישית למאות בוגרי/ות הסדנאות שלי. כל אחת ואחד מהם, כמו רובכם/ן, יקבל מייל אישי. הרי זה כל הסיפור: קשר ישיר, אישי, בין הסופר לקורא/ת.

איך לעזור, יונתן? נשמח!

מה שיועיל לי להגביר את הקצב, הוא אם כל אחת ואחד מכם יעצור לרגע ויחשוב על חברה או חבר שישמחו לתמוך ביוזמה. א/נשים שהרפתקה ספרותית כזו תדליק אותם. אפשר להעביר אליהם את הקישור ואת הטקסט הזה, או להוסיף כמה מילים משלכם. זה כבר קרה כאן. יש לי תומכות ותומכים שהביאו חברים ובני משפחה – וזה נהדר.

בואו ניצור אדוות, מעגלים מתפשטים וגדלים של תומכות ותומכים ברעיון שלי. אנחנו בשליש הדרך מבחינת הזמן, אבל לא בשליש המימון הדרוש. אבל בעזרתכן/ם זה אפשרי, אני בטוח. תודה!

וטעימה קטנה מתוך הספר לתומכות/ים:

הם השיקו גביעים וניגשו לגזוזטרה הצוננת, שם התכרבלו בשמיכות פליס שנראו נקיות. דולב התיישב לצד שולחן פסיפס דקורטיבי ושלף משקפי גלישה מאמתחת שחורה, ואילו שאול הביט אנה ואנה וסופו שניגש לערסל שנתלה בחצר, הניח את כוסו למרגלותיו וטיפס עליו בחירוף נפש. שעה ארוכה האזין לשירת הציפורים ורחישת הענפים. דממת דמדומים עמדה ביניהם והיין נסך באיבריו תחושה רהויה של חירות.

זה רגע שהייתי נשאר בו ליום-יומיים,” העיר בקולו העמוק, שכמו הלך והסמיך עם רדת הערב. דולב אמר “לגמרי” ושאול חשב לעצמו: איזו חברות נעימה. כמה פשוט כל העסק. רק ערב קודם צלצל אליו המדען, והנה הם פה. הודיע: “מחר אתה בא אתי לסקי בחרמון – וזה סופי. כל השבוע ירד שלג מטורף, האתר ייפתח לגלישה בבוקר, ומחכה לנו יופי של פאוודר.”

שלום גם לך,” השיב שאול. “נדמה לי שהתכוונת לחייג לאדם אחר, אין פה שום פאוודר.” (פרק 12)

 

 

עדכון 3: נאמן לעצמו - בחירת צוות "הדסטארט" למהלך הסופ"ש!

פורסם בתאריך 14.10.21

רואים את ה-3> והכיתוב הלבן על גבי ירקרק? פירושו שצוות הדסטארט נדלק על היוזמה הזו, מכל היוזמות שרצות כרגע באתר, והתואר המכובד הזה ילווה אותה עד ליום ראשון. כיבודים זה נעים, אבל חשובה המשמעות: זה קרה במיוחד בזכות התאוצה הרבה שהיוזמה תפסה בימים הספורים שהיא רצה – והזכות הזו היא זכותכם/ןפרקטית, זה אומר שהתומכים/ות הקבועים של האתר (יש מלאכים כאלה והחלטתי להצטרף אליהם, במגבלות הברורות) יימשכו דווקא ליוזמה הזו.

אני מקווה שזה באמת כך, אבל לא מפתח שאננות, עובד כל הזמן כדי שהיוזמה תצליח.

בכלל לא תכננתי להציק לכם/ן בעוד עדכון כל כך מהר, אבל זו באמת סיבה לגאווה. בתוך פחות מיממה חצינו את קו 100 התומכים/ות והנה אנחנו כבר ב-120. זה נהדר, זה משמח, זה אומר שהקמפיין שלנו (כןשלנובדרך הנכונה, אבל יש לנו עוד הרבה מרחק – ובפרק זמן קצר ממה שנדמה. לכן אשמח אם כל אחד/ת מכם, יעתיק את הכתובת פה למעלה וישלח אותה בווטסאפ המשפחתי או של החבר’ה או של העבודה (אם לא נוקשים אצלכם יותר מדי) או של הגווארדיה שמתכנסת בערבי שישי לשחק ברידג’על המרפסת של לודמילה ויענקול.

כרגיל, אשאיר אתכם/ן עם טעימה קטנה לארוחת הערב, פיסת מונולוג. תודתי וחיבתי לכולכם/ן!

——

 

אין, אתה חייב,” קבע דולב, “סקי זה הדבר הכי כיף בחיים, האלגנטיות בהתגלמותה. אתה טס על מגלשיים, נראה כמו איזה ג’יימס בונד…”

אתה אולי נראה כמו ג’יימס בונד…”

והנוף – אוח, איזה נוף! הכול מסביב שקט, לבן של שלג, כחול של שמיים, ירוק של עצים… שמע, אני בטוח עולה השבוע. בוא איתי!”

“אין שום סיכוי.”

“למה? הכול עלי. ניקח איזה צימר, נלך למסעדה טובה, אולי לאיזה יקב…”

תצטרך למצוא לעצמך פרטנר אחר,” אמר השדרן, אף שחשק עז ניצת בו להיעתר להזמנה. “אולי מישהו עם פחות… מה המילה שאני מחפש? כן: שפיות. יש לי חיבה מפתיעה לשלמות גופי, אפילו שהוא לא מציאה כזו גדולה.”
חיים רק פעם אחת, סולי.”
יש לי חדשות בשבילך: גם מתים רק פעם אחת.” (פרק 11).

עדכון 2: מתחילים את השבוע השני + קטע מהספר!

פורסם בתאריך 13.10.21

שבוע ראשון הסתיים – מתי כבר יוצא הספר?!

שבוע ראשון של גיוס הסתיים בהצלחה – בזכותכם ובזכותכן. עוד ועוד תומכות ותומכים שיסייעו לי להגשים את חלום נאמן לעצמו בדיוק כפי שאני רואה אותו. לא אכּזב לכם – זה מורט עצבים. אני מתעסק בזה סביב השעון, מנסה להבין את המנגנון היעיל ביותר לגיוס פה, כי הזמן רץ ואין מקום לשאננות. אבל נדמה לי שמצאתי את הפתרון, וכהרגלם של פתרונות – הוא היה די פשוט, והוא נמצא מתחת לאף. לרובכם פניתי באופן אישי, בפייסבוק.

אישי – זה כבר נכון. כל היוזמה הזו אישית, מחברת את הסופר עם הקורא/ת, בלי מתווכים לא רלוונטיים.

פייסבוק – שם אני מפרסם את הגיגיי. שם אנחנו נפגשים ומתקשרים. בעצם, שם נמצאים ה/אנשים שמעריכים/ות את כתיבתי, לא רק הספרותית. גם את המאמרים, גילויי הדעת והשנינויות הקטנות, שלפעמים הן מצחיקות ולפעמים פחות. שם מצאתי אתכם/ן, ואני שמח. אמשיך לכתוב לכל אחד ואחת מחברותי הודעה אישית כזו לא משום ש”זה מה שעובד”, אלא משום שזו המהות של גיוס ההמונים הזה: הקשר האישי, שהופך את המיזם שלי לשותפות.

נו, הספר כבר בדואר? 

כמה תומכים/ות שאלו אותי מתי כבר יוכלו לקרוא את הספר. כמובן שגיוס המימון הוא הצעד שמקדים את הכול. אחר כך, ככל שנעמוד ביעד, אפיק את הספר ויעבור אפוא זמן-מה לפני שתחזיקו אותו בידיים. כמה זמן? אני לא רוצה להתחייב נקודתית, אבל אני מקווה שנוכל לראות את נאמן לעצמו לקראת פסח הבא. אני מתחייב לעשות כל שביכולתי כדי לזרז את צאתו, אבל יש המון שלבים, חלקם גדולים ומסובכים, אחרים קטנים ומנדנדים.

אילו שלבים, פחות או יותר?

הספר צריך לעבור עריכה, שלב די ממושך, אבל הספרים שלי, כשאני מגיש אותם, מאד מלוטשים. אלא אם תימצא איזו מכשלה מבנית שלא הבחנתי בה, זה ירוץ די מהר. אחר כך הוא יעבור עריכה לשונית ולאחריה שתי הגהות. במקביל הוא יעבור עימוד ועיצוב ולבסוף יודפס וייכרך. אני לא סגור לגבי עדכונים כאן אחרי שהיוזמה מגיעה לתאריך התפוגה שלה, אבל אם זה אפשרי, אעדכן כאן בהתקדמות ובכל אופן אעדכן .בעמוד הפייסבוק שלי 


אבל זרוק איזו עצם, בן אדם
.

בארוחת השבת אותו ערב תהה שאול, כביכול לשם השעשוע בלבד, אם ילדיו אכן הם יוצאי חלציו. הוא בהה בפני שניהם ארוכות ועמוקות, סקר תו אחר תג ושייכם לפניה של סיגרי, אבל לא לפניו. האם לקחה לה מאהב שעיבר אותה בשוגג, ברגע חמדן של תשוקה? הוא ניסה לזכור אם הפריחה תירוצים קלושים בחמקה מהבית, אם כמסה שיחות טלפון מפיחות סומק או נסעה ל”כנסים מקצועיים” מצוצים מהאצבע. לא, לא סיגרי, לא מישהי הגונה כמותה. אין לה יכולת לרמות אדם, ודאי לא לנהל חיים כפולים של מקרננת. כנה מדי, קודם כל כנה. אמרת סיגרי – אמרת כנות. אך ודאי כל הגברים המקורננים סבורים שרעיותיהם כנות. “מי שבוגדת בדרך כלל לא מפלרטטת, ומי שמפלרטטת בדרך כלל לא תבגוד,” אמר לו פעם הסקסולוג מושיק אלטרץ, שהגיש אצלו פינה עד שבר-מנשה האידיוט נכנס לתפקיד והחליט ש”לא מתאים כל הסקס הזה על הבוקר.”

אידיוט מושלם. ואז הטיעונים שלו עוד נשמעו חצי-ענייניים.

אך נניח שיש לה מאהב, הרהר. היכן הם נפגשים? מן הסתם לא באחד המלונות המכונמים הללו משלטי הפרסומת, שחדריהם מושכרים לפי שעה, מזדווגים על מיטת קפיצים חורקת שסדיניה מרובבים באלוהים יודע איזה גועל. אז במיטתם? אולי בבקרים, כששאול משדר, מה יותר נוח מזה? הבעל יושב לו זחוח מאחורי מיקרופון, סובר לתומו שהוא מנהל את העולם, ואשתו מתעלסת לקולו הבוקע מהרדיו, ערובה שלמה לכך שלא יפתיע ויפריע – ואולי גם תגבורת לעוצמת החטא.

דמיונותיו הסבו לו הנאה מזוכיסטית, כזו שהופכת אדם לזר לעצמו ופורצת לו פרוזדור לארץ ההרס העצמי. הם סיימו את המרק והיא הניחה על השולחן מגש ירקות אפויים ואת העוף בתנור (חגית הגיבה ב”איכס” מיידי ודרמתי) ונשקה על עורפו. הכך מתנהגת נואפת? כן, אולי דווקא כך. מפגינה חיבה שתסיר כל חשד.

מה עשית היום? איפה היית?” שאל תקיף מהרגיל.

מה כבר יכולתי לעשות?” תמהה. “קניות, סידורים, שישי.” (פרק 6)

 

עדכון 1: עברנו את קו 10,000 ש"ל - גם בזכותך!

פורסם בתאריך 13.10.21

שלום לכל התומכים/ות האדירים שלי!

אנחנו בסוף היום החמישי לגיוס עם חצייה חגיגית של קו 10,000 ש”ח! זה לא ייאמן!

40 תומכים ותומכות אִפשרו את ההישג הזה – אתם ואתן – ועל כך תודתי הנרגשת מאד. זה באמת חלום שאני מנסה להגשים, להוציא ספר שאני מחובר אליו ואוהב אותו ומאמין בו, שהשקעתי בכתיבתו שנים ארוכות. בזכותכם/ן ובזכות חברים וחברות נוספים שתוכלו לשתף ביוזמה שלי – נצליח להגיע ליעד בזמן.

התרגשתי בכנות מההירתמות של חברים/ות, קרובים ורחוקים, ממשפחה, מא/נשים שלא ראיתי שנים, שלמדו אתי בתיכון, מזרים/ות מוחלטים. כולם מבינים שזו לא תרומה ולא בקשת עזרה או סיוע, אני לא נזקק ולא מציג את עצמי כנזקק, אני פשוט רוצה להוציא ספר ולמכור לכם אותו מראש, בתנאים שכולנו נרגיש איתם טוב יותר.

הלוואי שזה יצליח, שאגש כסופר לבית הדפוס, כשאני יודע שכל עותק שיבקע ממנו – כבר נקנה על ידי קוראות וקוראים שמבינים את הצורך בספרות בריאה ומוכנים לתמוך בה.

***

הבוקר התפרסמה ב”מעריב” כתבת שער של המוסף היומי בקשר ליוזמה שלי, רציתי לשתף אתכם/ן בה. היא עוררה תגובות טובות והרבה שיקרו שאני חתיך בתמונות.  .אני מזמין אתכם/ן לקרוא אותה בלחיצה כאןכמובן, זה לא מספיק. אתם/ן עוד יכולים לעזור. איך?

בשיתוף הקמפיין בפייסבוק, באינסטגרם, ברשתות. להיות שגרירים/ות שלי.

לשלוח בווטסאפ של העבודה, של חוג הכדורשת, של הקיבוץ.

לעניין פרטנית חברים/ות אוהבי ספר, שעשויים לרצות לתמוך.

לעניין את הבוס / אחראי/ת תרבות במקום העבודה בתשורת ההרצאות-סדנאות שלי.

ואולי יש לכם/ן רעיון נוסף? הכול עובד.

לילה / בוקר טוב לכולם/ן, אני מבטיח להמשיך ולעדכן.

ובינתיים, אני משאיר אתכם עם טעימה קצרה מהספר (פרק 22):

זה עונשו, חשב כשפסע ברחוב פרישמן, הניחר מפיח האוטובוסים. זה גודל האובדן. אדם מוזר אני, חשב כשעמד ברמזור שבהצטלבות עם רחוב שלמה המלך. הוא לא ידע מדוע הוא צועד שלא אל מכוניתו, לאן פניו? לים? לרגע שקל לחזור לסטודיו ולהתרפס לפניה בכל דרך, להבטיח כל מה שתרצה, כה חרד לפתע על אובדנה, מתי תימצא לו עוד אישה שכזו?

הוא התעשת ונכנס לבית הקפה הראשון שמצא, שם כתב כאחוז קדחת פרק שלם בספרו. הוא עסק בימיו הראשונים של הערוץ השני, בכישלונו שם. על דמותו מפעם לא ריחם, כתב מלא בוז אל עצמו, מעניש את עצמו, מכאיב לצעיר הנכתב הזה, שיום אחד יהיה הוא.

בבקרים שנותרו לנסיעתו ערג לאסנת וקילל את עצמו, ולחלופין אותה. גלותו מהסטודיו שלה השיבה לאיתנם, ולו במעט, את יחסיו עם סיגרי, ובערב לפני הנסיעה אפילו התעלסו, תחילה בזהירות ואז בתשוקה מסוימת של בשר שזוכר בשר.

שבוע שלם עם דולב,” הרהרה אשתו לאחר מעשה. “איך תעמוד בזה?”

אני אגלוש בזה. השאלה, יונתי, איך תתמודדי את עם צמד הפראים שלנו.”

מכות חשמל, חשבתי,” התרוממה על מרפקיה. שאול בהה בה מתוך ערפל סיפוקו, מבין עד כמה הוא אוהב אותה, רק אותה. מה בכלל חיפש עם אסנת?

אני עצמי לא מבין,” מלמל, וכשהביטה בו מיהר וביאר: “למה אני בכלל נוסע.”

הסנטימנט הדדי,” חייכה. “אל תדאג, אני אשכח אותך עוד לפני שתגיע לדיוטי-פרי.”

 

 

 

Shopping Cart