fbpx

האתר הרשמי של יונתן יבין

נולדתי בארצות הברית כשהורי שהו שם בשליחות. עד שמלאו לי 3 לא הוצאתי מילה מפי, אך אז נודע לי שמתכוונים “לחזור לארץ” שבה מעולם לא הייתי. פתחתי את פי והתמרדתי באנגלית שוטפת (לישראלים) ובעברית שוטפת (לאמריקאים), אלא שמחאתי לא הועילה. שנה לאחר מכן, בירושלים, לקחתי במשיכה את ספר לימוד הכתיבה של אחותי הגדולה ולמדתי לקרוא ולכתוב. בגיל 6 כבר כתבתי שירים בחרוזים. באותו זמן נכנסתי לכיתה א’ וניסו ללמד אותי לקרוא… והפיצוץ היה צפוי. כמעט העיפו אותי למה שכינו אז, בחן רב, “הכיתה הטיפולית”. גם בהמשך שרדתי את תלאובות (יש מילה כזו, נודניקים) מערכת החינוך בהצלחה חלקית. היום, כשאני מבקר כסופר בבתי-ספר בכול הארץ, אני שמח על השיפור הניכר שחל ברמת המורות. לאף ילד לא מגיע שהמורה להיסטוריה שלו תגיד לו: “ממך לא יצא שום-דבר”.

עד שהגעתי לגיל הגיוס, כבר כתבתי סיפורים קצרים רבים ואלפי שירים מיוסרים – כיאה לנער פיוטי למשעי. לדאבוני, התגייסתי לחיל השריון ושימשתי תקופה קצרה כנהג טנק, עד שהצבא וגם אני הבנו שניצחונה של ישראל במערכה הבאה, תלוי במידה מרובה בהרחקתי מכלי-רכב שמשקלם 65 טונות. מצאתי את עצמי משוטט כמה חודשים בין נקיקי הבקעה וגבעות רמאללה, עד שהתגלגלתי לפיקוד הדרום בבאר-שבע. התחלתי לראות את הבית יותר ומצאתי לי עבודה כיחצ”ן מסיבות. כתב מקומון שהגיע לסקר את ההתפתחות מסמרת השיער הזו, פתח לי סדק למקצוע שנשארתי בו קרוב ל-30 שנים. אני זוכר בצורה חיה מאד ואולי גם קצת יצירתית, את שחר יום שישי שבו ראיתי לראשונה את שמי בעיתון – והוא לא היה שמי. היה כתוב במקומו שם-עט, כי כחייל נאסר עלי לעבוד ונאסר עלי להתבטא בעיתון ללא אישור דו”צ.

נסעתי להודו, שנאתי את הודו, חזרתי מהודו. למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות כללית, נהניתי, סבלתי. העורך שלי עבר עיתון והעורך החדש כעס על החיים, אז הלכתי לעבוד כקופירייטר במשרדי פרסום כי חשבתי שיהיה ממש מגניב. עזבתי כי זה טימא לי את הנפש. כתבתי רומן וספר סיפורים קצרים, שניהם נדחו על ידי כמה הוצאות. בסופו של דבר לא נשאר לי מה לעשות בירושלים, קיפלתי את הדברים ושלחתי אותם למחסן בתל אביב. טסתי שוב להודו כדי להבין מה לא בסדר אתי שכולם נהנו שם חוץ ממני, וגם משום שלא עוזבים את ירושלים ישר לזרועות עיר אחרת. חזרתי מהודו עם הרעיון לרומן הביכורים שלי, “באבא ג’י“.

במהלך כתיבתו של באבא ג’י, פגשתי את נבו זיו ז”ל, שדרבן אותי לכתוב את ספר הילדים “הכי הייתי רוצה להיות…“. בעקבותיו פרצה הקריירה הענפה והיפה שלי כסופר ילדים ונוער, אך את עיקר ההצלחה יש לייחס לספרי השני, “החתול דלעת משנה את הדעת“. הוא תורגם לערבית ובקרוב יופיע גם באנגלית, הגיע למקומות גבוהים ב”מצעד הספרים” הן לגיל הגן, הן לכיתות א’-ג’, נבחר ל”ספריית פיג’מה” והתקבל ליוזמת “מדף הספרים” של משרד החינוך, שכללה רק תשעה ספרים מכל הזמנים. הוא זכה בתעודת “ספר פלטינה מטעם התאחדות המו”לים בישראל ואמור לככב בקרוב בתכנית “פרפר נחמד”. עד כה הופץ “החתול דלעת” ביותר מ-200 אלף עותקים, ובכל פעם שאני קורא או מקליד את הנתון הזה, אני פשוט לא מאמין שהוא נכון.

ספרים בולטים נוספים שלי הם הרומן השני למבוגרים, “שמר-בית“, שהוביל לזכייתי בפרס היצירה ע”ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה); “המיזנתרופ“, שזכה לביקורות נלהבות ולהצלחה מסחרית; וכן מדריך הכתיבה “בונים סיפור“, שכותבים וכותבות רבים/ות הפכו אותו לכלי עבודה מהמעלה הראשונה. ספר הנוער שלי “אנטי” תורגם ליפנית, ספרי “המלך אהר’לה פורש” תורגם לסינית, ו”גוזלים בראש” שלי הופיע במקביל בעברית, צרפתית וגרמנית. הייתם יכולים לחשוב שאמא שלי תגיד שהיא סוף כל סוף שקטה, אבל לא. לא הרגיע אותה גם “לילה בגינה“, שהופיע בפברואר 2021 והפך לרב-מכר מיידי. הוא מבוסס על קהלת פרק ג’, אחד הפרקים האהובים עלי במקרא, ויש בו גם מחווה מודעת ל”המפוזר מכפר אז”ר” של לאה גולדברג, שהיא לי מודל לחיקוי.

ב-2015 התחלתי כותב את הרומן הרביעי שלי, “נאמן לעצמו“, שהוביל בסופו של דבר להקמת אתר זה. בימים אלה אני עסוק מאד בביורוקרטיה שכרוכה בהפיכתי למו”ל של ספריי – ויש שפע ממנה, אבל היא גם מאד מרגשת. לא כמו לדרוס עם טנק את הגדר של הבסיס תוך כדי שינה, אבל קרוב.

זהו, יש ויקיפדיה וגוגל אם לא הספיק לך.

Shopping Cart