האתר הרשמי של יונתן יבין
קצת עליי:
נולדתי בארצות הברית כשהורי שהו שם בשליחות. עד שמלאו לי 3 לא הוצאתי מילה מפי, אך אז נודע לי שמתכוונים "לחזור לארץ" שבה מעולם לא הייתי. פתחתי את פי והתמרדתי באנגלית שוטפת (לישראלים) ובעברית שוטפת (לאמריקאים), אלא שמחאתי לא הועילה. שנה לאחר מכן, בירושלים, לקחתי במשיכה את ספר לימוד הכתיבה של אחותי הגדולה ולמדתי לקרוא ולכתוב. בגיל 6 כבר כתבתי שירים בחרוזים. באותו זמן נכנסתי לכיתה א' וניסו ללמד אותי לקרוא. הפיצוץ היה צפוי. כמעט העיפו אותי למה שכינו אז, בחן רב, "הכיתה הטיפולית". גם בהמשך שרדתי את תלאובות (יש מילה כזו) מערכת החינוך בהצלחה חלקית. היום אני מבקר כסופר בבתי-ספר בכול הארץ, ולא פעם מתרגש מהשיפור הניכר שחל בדרך ההתייחסות לתלמידים ותלמידות. לאף ילד לא מגיע שהמורה להיסטוריה שלו תגיד לו: "ממך לא יצא שום-דבר".
עד הגיוס כבר כתבתי סיפורים קצרים רבים ומאות שירים מיוסרים – כיאה לנער פיוטי. התגייסתי לחיל השריון ושימשתי תקופה קצרה כנהג טנק, עד שהצבא וגם אני הבנו שניצחונה של ישראל במערכה הבאה, תלוי במידה מרובה בהרחקתי מכלי-רכב שמשקלם 65 טונות. מצאתי את עצמי משוטט כמה חודשים בין נקיקי הבקעה וגבעות רמאללה, עד שהתגלגלתי לפיקוד הדרום בבאר-שבע. התחלתי לראות את הבית יותר ומצאתי לי עבודה כיחצ"ן מסיבות. כתב מקומון שהגיע לסקר אחת מהן, פתח לי סדק למקצוע שנשארתי בו קרוב ל-30 שנים. אני זוכר בצורה חיה מאד ואולי גם קצת יצירתית, את שחר יום שישי שבו ראיתי לראשונה את שמי בעיתון – והוא לא היה שמי. היה כתוב במקומו שם-עט, כי כחייל נאסר עלי לעבוד ונאסר עלי להתבטא בעיתון ללא אישור דו"צ.
נסעתי להודו, שנאתי את הודו, חזרתי מהודו. למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות כללית, נהניתי, סבלתי. העורך שלי עבר עיתון והעורך החדש כעס על החיים, אז הלכתי לעבוד כקופירייטר במשרד פרסום כי זה נראה אז מגניב. עזבתי כי הבנתי שזה מטמא לי את הנפש. כתבתי רומן וספר סיפורים קצרים, שניהם נדחו על ידי כמה הוצאות. חשבתי שחלומי הספרותי לעולם לא יתגשם, ובסופו של דבר לא נשאר לי מה לעשות בירושלים, קיפלתי את הדברים ושלחתי אותם למחסן בתל אביב. טסתי שוב להודו כדי לבדוק למה כולם נהנו שם חוץ ממני, וגם משום שלא עוזבים את ירושלים ישר לזרועות עיר אחרת. חזרתי מהודו עם הרעיון לרומן הביכורים שלי, באבא ג'י.
במהלך כתיבתו של באבא ג'י, פגשתי את נבו זיו ז"ל, שדרבן אותי לכתוב את ספר הילדים הכי הייתי רוצה להיות… שהיה חלוץ הקריירה שלי כסופר ילדים. אך את עיקר ההצלחה יש לייחס לספרי השני, החתול דלעת משנה את הדעת שתורגם לערבית, אנגלית וקרואטית, הגיע למקומות גבוהים במצעד הספרים של משרד החינוך, הן לגיל הגן, הן לכיתות א'-ג', נבחר לספריית פיג'מה והתקבל ליוזמת מדף הספרים, גם היא של משרד החינוך, ובמסגרתה נבחרו תשעה ספרי ילדים מכל הזמנים, הודפסו והופצו ברבבות עותקים לילדים וילדות. החתול הזה זכה בתעודת ספר פלטינה מטעם התאחדות המו"לים בישראל ומככב גם בתכנית פרפר נחמד המחודשת בחינוכית. עד כה הופץ החתול דלעת ביותר מ-200 אלף עותקים. בכל פעם שאני קורא או מקליד את הנתון הזה, אני פשוט לא מאמין שהוא נכון.
ספרים בולטים נוספים שלי הם הרומן השני למבוגרים, שמר-בית, שהוביל לזכייתי בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול ("פרס ראש הממשלה"); המיזנתרופ, שזכה לביקורות נלהבות ולהצלחה מסחרית; וכן מדריך הכתיבה בונים סיפור, שכותבים וכותבות רבים/ות הפכו אותו לכלי בסיסי בעבודתם (ועתיד לצאת במהדורה מחודש עד סוף 2025). ספר הנוער שלי אנטי תורגם ליפנית, ספרי המלך אהר'לה פורש תורגם לסינית, וגוזלים בראש שלי הופיע במקביל בעברית, צרפתית וגרמנית. לילה בגינה, שהופיע בפברואר 2021 והפך לרב-מכר מיידי, תורגם גם הוא לאנגלית. הוא מבוסס על קהלת פרק ג', אחד הפרקים האהובים עלי במקרא, ויש בו גם מחווה מודעת ל"המפוזר מכפר אז"ר" של לאה גולדברג, שהיא לי מודל לחיקוי.
ב-2015 התחלתי כותב את הרומן הרביעי שלי, נאמן לעצמו, שנבלם בקורונה והוביל בסופו של דבר להקמת הוצאת מֶלֶל ספרים. צעד זה העניק לי חירות אומנותית שחסרה לי עד מאוד ואני מברך על היום שבו השתכנעתי לצאת אל הדרך.
מאז פרסמתי את ספר הילדים של אנדראה פטרליק, לחיות בשלום, את המהדורה המחודשת של המלך אהר'לה פורש, את ספר הילדים העצמאי הראשון שלי רונה עוברת משפחה, ואת ספר השירה ציפור כלאיים מאת יעל גב־אי. כעת אני עמל על מהדורה מחודשת של מדריך הכתיבה בונים סיפור שיופיע עד סוף 2025.
אני מתקשה לדמיין שכל האינפורמציה הזו לא הספיקה לכם, ואם כן – יש ויקיפדיה.